המחנך, המשורר הסופר והפובליציסט, עמנואל בן סבו, כותב בטור מיוחד על עם שלם המתרגש בשעות אלה, עם חצוי, עם מחובר, עם.
יום שישי שעת בין ערביים הקבינט הביטחוני מתכנס לאשר את עסקת שחרור החטופים, בחרתי לכתוב מאמר בלתי אפשרי זה כשאוזניי כרויות לקולו הכואב והמיוחד של הזמר דניאל וייס מקיבוץ בארי.
דניאל שכל בטבח שבת שמחת תורה את אביו שמוליק הי"ד ואת אימו יהודית הי"ד שנרצחה בשבי אנשי התועבה והשיר "אני גיטרה" המושר בקולו הייחודי ומקבל משמעויות עכשוויות מאיץ את שטף הדמעות.
מילים כמו: חילופי עונות, חילופי המנגינות, מישהו פורט עליי, אני סימן אני עדות לידידות ולבדידות, במשעולי ילדות אצעד לבטח, אין לי טענות גם לא היו לי, לא התייאשתי מימיי, בעזרת ה', הייתי פעם עץ אולי, אני זוכר את כל מי שניגן עליי ואני אומר, אבא אימא, תודה.
אלה הם חיינו, בקבינט מאשרים החזרת חיים וחללים, ברחוב העם חצוי, האם המחיר אינו מסוכן לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, ובין לבין, יושב האיש שמשא העולם כולו מונח על כתפיו הצרות, ראש ממשלת ישראל.
ראש ממשלת ישראל הוא התפקיד המורכב ביותר בעולם, ובימים אלה קשה הוא שבעתיים.
מלחמת תקומה, עסקת שחרור חטופים, ניהול מלחמה בשמונה חזיתות, קרב בלימה מול דמוניזציה מבית ומחוץ, מאבקים פוליטיים מול קצרי רואי שאינם רואים את המהלכים העתידיים, בית הדין הבינלאומי בהאג, משפט סיגרים ושמפניות, וככל שאתה קרוב לצריח כך העורבים מבית ומחוץ מנקרים אותך.
והעורבים הם רבים, גנרלים, דיפלומטים, משפטנים, כלכלנים, רופאים, תועמלני תקשורת, עורבים בכירים לשעבר ומתוסכלים בהווה, אליטת העורבים המצטמקת.
עורבים. רק עורבים, מעזים לנקר את מלך העופות את הנשר, והנשר אינו מתרגש מחבורת מקרקרים זאת המהלכת ברקידה.
אף שהעורבים ממשיכים לפצוע את צוואר הנשר בשיבתם על גבו, הנשר החכם ממשיך להגביה עוף, אין לו זמן לבזבז על עורבים בסתם יום של קטנות.
הנשר מגביה עוף, העורבים על גבו ממשיכים במלאכת הפציעה עד שהחמצן בגופם אוזל, בשל הגובה הרב והם נופלים כפגרים אין חפץ בם לרגלי הנשר החכם.
אל מול המציאות המדממת, הכואבת, המייסרת, מציאות המטלטלת בכל שעה אומה שלימה בין ייאוש לתקווה, ניצב חשוף בצריח האיש האהוב והשנוא, האיש אשר כל שייעשה יהיה האשם תמיד, האיש שבשעות אלה מנסה להשיב, במחירים נוראיים המנוגדים לאמונתו ולערכיו, את החטופים הביתה.
ישיבת הקבינט הסתיימה, עין במר בוכה ולב שמח, לב שמח, על שוב אחינו ואחיותינו ממנהרות השטן, מציפורני אנשי התועבה, לחיק אוהביהם, לחירות לחופש ולחיים, והחללים למנוחה אחרונה בכבוד הראוי להם.
עין במר בוכה, על החטופים הנותרים מאחור, על האסורים במנהרות השטן, על המחיר הנורא שמדינת ישראל משלמת, על הנטבחים הבאים החיים בתוכנו, על החטופים והחטופות שאינם יודעים כי גורלם נגזר, מאות רוצחים נתעבים, יוצאים לדרך ישנה, הדרך היחידה שהם מכירים, דרך אותה ינקו מחלב אימם, דרך רצח היהודים.
ועתה, כשנחתמה עסקת שחרור החטופים, כשהמחיר הנורא משולם בכאב, בדאגה ובחרדה, נדמה היה כי העם כולו, האומה כולה תתייצב כאיש אחד לצד מקבל ההחלטה המייסרת והמרגשת, החשובה והמשמעותית, החלטה אמיצה במיוחד, ויש שיאמרו מנוגדת לכל היגיון של מי שעניו בראשו, והמציאות אחרת.
נמצא האשם ואין בלתו.
האשם תמיד הוא אותו ראש ממשלה המואשם היום, שנכנע בעסקת שחרור החייל גלעד שליט, מוקע אל עמוד הקלון על הכניעה, על המחיר הנורא, על ידי אלו שלא הניחו לו לרגע, ביבשה, באוויר ובים, בתביעתם ובלחצם הבלתי פוסק במאבק מתוקשר לשחרר עכשיו, בכל מחיר.
נמצא האשם ואין בלתו.
ראש הממשלה ואשם, יום לאחר שובו של גלעד שליט, על ידי אותה מקהלה, אותם אנשים, שהבעירו את מדינת ישראל וזעקו תחת כל עץ רענן, אל מול כל מצלמה, "הכל", "עכשיו" לשחרר את "הילד של כולנו", וכעת יורים בליסטראות של חרון קדוש וזעם צבוע נגד ראש הממשלה.
נמצא האשם ואין בלתו.
כאז כן היום, אותם קולות, אותן האשמות, אותו לחץ בלתי סביר, אותן דרישות מופקרות, מהן מתנערים רגע אחרי החתימה.
נמצא האשם ואין בלתו.
אותם אנשים המאובחנים כמוכי רלב"ת כרונית, המחלה חשוכת המרפא, אינם בוחלים במאומה, אינם נחים גם הפעם, אותה שיטה, אותו סגנון, אותן קריאות, "עכשיו, כולם, הכל, אשם".
נמצא האשם ואין בלתו.
הניחו למתאוננים תמיד, הניחו למאשימים תמיד, הניחו לשונאים תמיד, הניחו לממורמרים תמיד, הניחו לאנשי העין הרעה תמיד, הניחו לאנשי הריב והמדון תמיד, הניחו ליושבים על הגדר, הניחו לרואים את הנקודה השחורה הזעירה במפה הלבנה, מחוץ למחנה, החולים במחלה חשוכת המרפא, מוכי הרלב"ת הנוראה האומרים על האור חושך, על הטהור טמא, על המותר אסור, על לבן שחור.
נמצא האשם ואין בלתו.
אלו אותם שנרמלו את הסרבנות, היו לאוהבי מדינת ישראל על תנאי, אוסף של גידולי מים, אדוני הארץ, אותם שטפלו והעלילו עלילות דם, מהנוראיות שהיו בעם היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה, כמי ששיקולים פוליטיים מנחים אותו בקבלת החלטה על יציאה למלחמה, המשכה, סירובו להשיב את החטופים, האחראי למוות מיותר בשדות המערכה של אריות האומה, עלילת דם מתמשכת מהנוראיות.
נמצא האשם ואין בלתו.
מקשיב לקולו העמוק של היוצר היתום, דניאל וייס, העיניים ברכות בחשבון, מביט חסר אוויר, בקבינט המלחמה המצביע על השבת האחים והאחיות שלנו מגיא ההריגה, שומע את זעקות הורי החטופים התובעים את שחרור ילדיהן בהמשך על פי ההסדר, מוחה דמעה אל מול שיברונם של ההורים השכולים החשים כי בניהם, גיבורי ישראל נפלו לשווא, ומביט באיש ההוא, אשר ההכרעה מוטלת עליו.
דווקא אחר הימים הנוראיים מאז טבח שבת שמחת תורה, בהם קברנו את מתינו, ביכינו את חללנו, חיבקנו את פצועינו, ייחלנו לשוב חטופינו, אימצנו לליבנו את הגולים בתוך ביתם.
אנחנו, רוב העם, בעד ונגד העסקה, לא השוליים הסהרוריים, אנחנו רוב העם מתעקשים, גם בשעות מורכבות אלה להגן על המכנה המשותף הלאומי, לחבק את השבים ולבכות על המחיר.
לא נצטרף חלילה למי שמצאו את האשם ואין בלתו.
האשם תמיד כבר לבוש בשכפ"ץ, הקסדה על ראשו, המטרה על מצחו ועל לוח ליבו, כיתת היורים מוכנה בתור ארוך, נושאת דגלים שחורים ועליהם כתוב : ככה ייעשה לאיש אשר אשם תמיד.
רוב העם כאן כדי לחבק את השבים בחיים, לבכות עם החללים, לחזק את היראים מתוצאות המחיר הנורא, ובעיקר לחזק את האיש היחיד המקבל את ההחלטות הרות הגורל, להיות לו לשכפ"ץ, לקסדה, לעמוד איתן מול כיתת היורים ולשאת בגאווה ובאהבה אל על את דגל מדינת ישראל ועליו ברכת ברוכים השבים, להרכין ראש מול הנופלים ולחבק את המצפים בחרדה ובדאגה לשוב אהוביהם.
רוב העם כאן, הלב עם המשפחות, כל המשפחות, עכשיו הזמן לשיקום על כל המשתמע מכך, עכשיו הזמן להכרעה בצפון, בדרום ובאיראן, עכשיו הזמן לשפיות נטולת פוזיציה.
עין במר בוכה ולב שמח.
