Netanya
23°
Partly Cloudy

ענת שינקמן בן זאב כותבת ספורי חיים: "כל אדם הוא פורסט גאמפ"

העיתונאית והעורכת ענת שינקמן בן זאב מלווה מנהיגים מעוררי השראה בכתיבת האוטוביוגרפיה שלהם וכותבת סיפורי חיים לאנשים "רגילים"
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on print
ענת שיינקמן צילום עדי אדר

אחרי 28  שנה ב"ידיעות אחרונות", החליטה העיתונאית והעורכת ענת שינקמן בן זאב שדי לה בחדשות רעות. היא יצאה לחפש סיפורים במקומות אחרים. היום היא מלווה מנהיגים מעוררי השראה בכתיבת האוטוביוגרפיה שלהם וכותבת סיפורי חיים לאנשים "רגילים" – שהם מרתקים בעיניה לא פחות – הגיבורים האלמונים שחיים בינינו: ילדים שנקבצו לכאן מרחבי תבל, או נולדו בארץ למחסור ומלחמות, ובנו חיים מלאי משמעות ואהבה. "שוב ושוב אני נוכחת לדעת שלכל אחד יש סיפור, ואת הסיפור הזה צריך לספר ולשמר. מאז ומתמיד התעסקתי בכתיבה, באריגת מילים לסיפורים" היא אומרת.

היא כתבה יחד עם אורי סלונים את האוטוביוגרפיה שלו, "בשליחות הלב", עבדה עם יעל ארד על ספרה "הראשונה", עם ניר ברקת על ספרו "רץ למרחקים ארוכים" ועם אנשים רבים אחרים, המוכרים היטב לציבור הישראלי.

שינקמן – בן זאב, 54, נשואה לניר בן זאב, בן מושב בית יצחק, ואמא לאיתי ונעמה. היא למדה סוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ויש לה גם תעודת הוראה. בימים אלה היא התחילה ללמד באוניברסיטה קורס בכתיבת אוטוביוגרפיה וסיפורי חיים. בנוסף היא מרצה על סיפורי החיים שהיא כותבת – "הסיפורים הקטנים שמאחורי הסיפורים הגדולים". ב"ידיעות אחרונות" היא עבדה במגוון תפקידם, האחרונים שבהם הם עריכה ב"המוסף לשבת" וריכוז כתבים.

ענת שיינקמן בן זאב צילום נעמה בן שמחון

28 שנים במקום עבודה אחד זה כמו נישואים. איך היתה העזיבה?

"זה היה לאחר שליוויתי את בתי במסע לפולין. שם, במחנות ההשמדה, עברתי חוויה רגשית עוצמתית. חזרתי בתחושה שאני לא יכולה לחזור לחיים הרגילים, לעבודה בעיתון שהייתה מלאה בסיפורי אסונות. הרגשתי שאני חייבת לעסוק יותר בטוב ופחות ברע. מערכת העיתון עברה באותה תקופה מתל אביב לראשון לציון והציעו לעובדים תוכנית פרישה מרצון, שהייתה מיועדת בעיקר לעובדים ותיקים ממני. עד שהעליתי בדעתי לפתוח את המייל עם ההצעה, נותר לי רק שבוע להחליט על הפרישה. פתאום היה ברור לי שזה מה שאני צריכה לעשות: לפרוש עכשיו. זה היה הצעד הכי אמיץ שעשיתי בחיים שלי וזה לא אופייני לי. אני אדם שזקוק ליציבות".

תוך שלוש שנים וחצי היא הפכה את המקצוע שלה לקורס באוניברסיטת תל אביב במסגרת התוכנית ללימודי תעודה בעריכה לשונית. "התמזל מזלי והמקצוע שלי הוא גם התחביב ממנו אני מתפרנסת, ערובה לכך שאני אוהבת מה שאני עושה ועושה את עבודתי באהבה גדולה".

עוד לפני שעזבה את "ידיעות אחרונות" כתבה סיפור למשפחה שביקשה זאת ממנה ונהנתה מאוד מהעבודה. "עם הפרישה ידעתי במדויק מה אני הולכת לעשות, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה אהיה בת מזל ושאהיה מוצפת בכל כך הרבה סיפורים".

היא גם לא שיערה לעצמה שזה יקרה כל כך מהר. זמן קצר מאוד לאחר שפרשה החלה בעבודתה החדשה: "אני חשבתי שעם הפרישה יהיה לי זמן לשבת על הערסל בחצר ולקרוא ספרים. אני חושבת שהתנדנדתי על הערסל בערך שבוע, גם לא בטוח".

מי היה הראשון שפנה אליך?

"זו הייתה שכנה שלי שחיכתה שאתפנה. היא רצתה שאכתוב את סיפור חייה של אמה שנפטרה, אניטה, אישה שהיה לה ספור חיים מרתק. אניטה השאירה צרור מכתבים, בגרמנית ובעברית, מימי מלחמת העולם השנייה ועד מלחמת השחרור. המכתבים הם ההתכתבות שלה עם בני משפחתה בגרמניה ובאיטליה בזמן המלחמה. היא הייתה ילדה קטנה שהוריה בגרמניה נתנו אותה לאימוץ לדודים, שעברו לאיטליה ושלחו אותה כנערה לבדה לארץ, מיד כשהחלה המלחמה. אניטה שמרה על קשר מכתבים עם שני זוגות ההורים. במכתבים שלה היא מתכתבת עם הוריה הביולוגיים שנשארו בגרמניה ועם ההורים המאמצים באיטליה, והמכתבים מספרים לא רק את הסיפור שלה, אלא את סיפור השואה כולו. אחיה הקטן מגרמניה שואל אותה מתי תביא גם אותם לארץ השמש והתפוזים, הוריה באיטליה מספרים לה על הניסיונות הנואשים להגיע אליה לארץ. בסופו של דבר, רק אמה המאמצת באיטליה שרדה ואניטה העלתה אותה לארץ בתום המלחמה. הספר בנוי גם על מכתבים שכתבה אניטה לבתה, כשנאלצה להיפרד ממנה ולהפקיד אותה בבית הילדים בקיבוץ שדה נחמיה, ומכתבים שכתבה במלחמת השחרור לבעלה, כשהאמהות והילדים בקיבוץ נשלחו לחיפה והגברים נשארו להגן על הקיבוץ".

מאז כתבה עשרות סיפורי חיים לאנשים ברחבי הארץ: פיזיקאים ורופאים, טייסים וחקלאים, מורים ומהנדסים, אנשים שהיו שותפים לבניית הארץ.

היא נשאבת לסיפורים האישיים ובכל פעם מתרגשת מחדש: "הפגישות עם האנשים הן מרגשות מאוד, גם להם וגם לי. אנשים רק רוצים שיקשיבו להם, וזה מה שאני עושה: יושבת מול אדם במשך שעות בלב פתוח, נפש חפצה ואוזניים כרויות. כל אדם בוחר מה לספר ואיך לספר, ואני מכבדת את הבחירה. ההסתכלות אחורה, על החיים שעברת, היא תהליך רגשי מאוד עמוק, והשיחות מלוות לא פעם בבכי".

ענת שיינקמן הספרים

את יוצרת קשר עם האנשים? שומרת על הקשר איתם?

"הקשר שנוצר ביני לבין המרואיינים הוא מיוחד ועם חלק גדול מהם אני ממשיכה להיות בקשר גם כשהעבודה מסתיימת. יש אנשים שצוחקים ואומרים שהפרידה ממני ומהמפגשים, בסיום העבודה, קשה כמו תהליך גמילה. אי אפשר לעשות את העבודה הזאת בלי לאהוב אנשים ובלי שהסיפור שלהם באמת ירתק אותך".

האם את מכניסה את הספור שלהם לרצף אירועי הזמן?

"כמובן. אני תמיד אומרת שכל אדם הוא סוג של פורסט גאמפ, שנושא איתו פיסות מההיסטוריה. אי אפשר לכתוב את סיפור חייו של אדם במנותק מהקונטקס ההיסטורי, במיוחד בארץ הזו. זה חשוב לי גם כדי שהדורות הצעירים יותר שיקראו את הספר יבינו את רוח התקופה וילמדו משהו עליה. אם, לדוגמה, השיירה להר הצופים מוזכרת בספר, אני אוסיף חומר על ירושלים הנצורה ועל השיירות אליה. זאת, כמובן, בנוסף לסיפור שורשי המשפחה, שמשם הכל צמח והתחיל. אני מנסה ללכת אחורה עד כמה שאפשר, ולפעמים אפילו מצליחה לאתר דברים על המשפחה שהלקוח בעצמו לא ידע.

"עכשיו, לדוגמה, אני כותבת, בין היתר, את סיפור חייה של אישה פורצת דרך, ד"ר למתמטיקה, שהיא גם נינתו של 'הנדיב הלא ידוע', יצחק לייב גולדברג. נדהמתי לקרוא על האיש הזה, שהיה מהתורמים הגדולים למדינה וטביעות ידיו ניכרות כמעט כל תחום פה. הוא רכש את הר הצופים, כדי להקים עליו אוניברסיטה עברית, נטע פרדסים, הקים מפעלים, היה ממייסדי עיתון 'הארץ' – וזה רק חלק ממפעלותיו הרבים. יצחק לייב גולדברג השאיר לקרן הקיימת לישראל את התרומה הגדולה ביותר שקיבלה מאדם בודד, ועד היום הקרן שהקים תומכת בספרות. אי אפשר לספר את הסיפור של נינתו במנותק מהסיפור המשפחתי שלה, שיש בו עוד ענפים מרתקים".

היא עובדת, כאמור, גם עם אנשים מפורסמים יותר, שספריהם נמכרים בחנויות הספרים ומלווה אותם בתהליך הכתיבה.

האם אדם ללא ניסיון יכול לכתוב אוטוביוגרפיה בלא להיעזר באנשי מקצוע?

"לא הייתי ממליצה על זה, ולא רק בגלל שכדי להוציא ספר זקוקים ליכולות כתיבה, עריכה וארגון חומר, אלא גם בגלל שזקוקים למבטו של אדם מבחוץ, שידע לשאול אותך שאלות שאת או אתה לא תשאלו את עצמכם.  זה לא רק לבוא לאדם ולפתוח לו מיקרופון, כדי שיספר את סיפור חייו כרונולוגית. זה גם לדעת מה לשאול ומתי, 'לחפור' גם במקומות רגישים שאנשים מנסים לברוח מהם. לא פעם ילדים אומרים לי שהם נדהמים מהדברים שהצלחתי להוציא מהוריהם. כאן בא לידי ביטוי ניסיוני כעיתונאית במשך 28 שנה. אני אתן עוד דוגמה: ניר ברקת סיפר כמה פעמים בעבר על היום שבו נקלע לפיגוע תופת באוטובוס ועזר בחילוץ הפצועים. הסיפור תמיד נשאר בסיפור החילוץ, ואני הייתי הראשונה ששאלה אותו לאן נסע משם, כשבגדיו היו ספוגים בדם. כך גם סיפר לראשונה שנסע לבית מכרה, ניצולת שואה שגרה קרוב, וגם כשעמד תחת זרם המים לא הצליח לנקות ממנו את ריח המוות".

אורי סלונים עם ההורים של יוסי פינק ז"ל

על עו"ד אורי סלונים שאיתו עבדה על ספרו היא אומרת: "בספר אורי בחר להתמקד בעיקר בתפקידו כיועץ שר הביטחון לנושא שבויים ונעדרים במשך 18 שנים וכן בהיותו נשיא ארגון 'וראייטי'. אורי הוא איש מרתק, שהקדיש את חייו לעשייה ציבורית. בנושא השבויים והנעדרים הוא בנה תפקיד שלא היה קודם, ובזכותו הנושא לא ירד מסדר היום הציבורי. אורי ביקש שהספר שלו יכלול גם את נקודת מבטם של האנשים שנקרו בחייו ונסעתי איתו למפגשים מרגשים ברחבי הארץ – מפגישות עם הורי חללים ועד פגישות עם האופנובנק – הלקוח הפלילי היחיד שאותו ייצג כעו"ד – וילדי וראיטיי".

היא הייתה שותפה גם לכתיבת הסיפור של יעל ארד על הדרך הארוכה שעשתה עד הזכייה במדליה האולימפית הישראלית הראשונה. "יעל פרצה כל תקרת זכוכית בימים שבהם חלום על מדליה נשמע הגיוני בערך כמו החלום להגיע לירח, והיא עשתה זאת בכוחות עצמה. מעבר להיותה ספורטאית יוצאת דופן, היא גם אישיות יוצאת דופן".

ענת שיינקמן וניר ברקת עם מיכל שלם, מנהלת פרויקט הספר, ודובי איכנולד, מנכל הוצאת ידיעות ספרים. צילום איציק בירן.

כאמור, גם את ניר ברקת, שרץ למרחקים ארוכים, היא ליוותה בכתיבה. הוא אכן רץ דרך מרתקת: מ"פ בצבא, הצלחה אדירה בהייטק וההחלטה המדהימה שלו לא להסתפק בלהיות אדם עשיר, אלא להקדיש את חייו לשירות הציבורי כראש עיריית ירושלים ועכשיו כח"כ חדש, ואולי כשר, תמורת משכורת של שקל לשנה".

את לא מבולבלת מרוב מידע?

"ממש לא. כל אדם הוא עולם ומלואו וכל סיפור פותח לי צוהר למידע חדש ומרתק. אני בקיאה היום בהרבה דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת – מסיפורי תעופה וקרבות ועד הישגים ספורטיביים ופריצות דרך רפואיות. בכתיבה אני מקפידה להישאר נאמנה לדמותו ולקולו של המספר. האגו שלי נשאר בחוץ. אני אמנם מביאה משהו מעצמי, מסגנון הכתיבה והעריכה שלי, אבל מי שיקרא את הספרים יזהה שם בקלות את קולם של גיבוריהם".

נתקלת גם בלקוחות שזיכרונם בגד בהם?

"יותר מפעם אחת. אני מנסה לעזור להם בכל דרך לשחזר את הזיכרונות, לפעמים בעזרת תמונות וסיפוריהם של בני המשפחה. בימים אלה סיימתי לכתוב את סיפור חייה של אישה מקסימה בת 91, שכבר התקשתה לזכור, אבל הבנים המקסימים שלה לא ויתרו וישבו איתי בפגישות, כדי להזכיר לאמם סיפורים מהעבר. נעזרתי גם בחומר על בעלה המנוח, שהיה מראשוני הכימאים בארץ, ובסיפוריהם של נכדיה שהתגייסו לעזרה, ובסופו של דבר יצא ספר מקסים שאני גאה בו במיוחד. היה מרגש לראות עד כמה המשפחה אוהבת אותה וכמה חשוב להם שהסיפור המשפחתי יישמר".

 כמה זמן לוקח לכתוב ספר?

"אוטוביוגרפיה כשנה, וסיפורי חיים – בין שלושה חודשים לחצי שנה".

מי רוצה לכתוב סיפורי חיים?

"לרוב היוזמה מגיעה מהילדים, שרוצים לתת כבוד להורים ולשמר את סיפורה של המשפחה. לפעמים ההורים מרגישים לא בנוח, כי הם חושבים שסיפור החיים שלהם לא מעניין במיוחד. אני תמיד אומרת להם: 'אם זה חשוב לילדים שלכם, סימן שאתם צריכים לעשות את זה'. מה עוד שאני יודעת בוודאות שאין אדם שסיפור חייו לא מעניין. כשקיבוצניקית אמרה לי שלא קרה לה שום דבר מעניין בחיים, הזכרתי לה שהיא גדלה בבית ילדים, בלינה המשותפת. לה זה נראה טריוויאלי, אבל בעיני הדור החדש זה בלתי נתפס ונשמע כפנטזיה. לילדים אני ממליצה לא להתמהמה. אנחנו אף פעם לא יודעים כמה זמן נותר לנו כדי ליהנות מהורים בריאים".

"מעבר לתוצרת הסופית – ספר יפהפה שאני מוציאה בעזרת הגרפיקאית המוכשרת שאני עובדת איתה, טובי בן הרצל מעולש – תהליך הכתיבה הוא מתנה בפני עצמה. לספר את סיפור החיים שלך זה סוג של טיפול תרפויטי. לאדם, שזוכה בשעות של הקשבה, יש אפשרות להביט על חייו ולראות כמה מלאי משמעות הם. אני מבחינתי מרגישה שנפלה בחלקי הזכות לתעד סיפורים שיישארו כאן לנצח נצחים".

המפגש עם הכותבת הוא מאוד אינטימי ופרטי ואנשים פותחים את סגור ליבם. עולים גם סודות? 

"אנשים אכן פותחים סגור ליבם ופה ושם מספרים דברים שלא סיפרו אף פעם לבני משפחתם. אלה נשארים נצורים בליבי לנצח".

שיינקמן בן זאה: כל הזמן כותבת

דמות להשראה?

במלוא הכנות: כל אדם שכתבתי את סיפור מהווה עבורי השראה. קל להגיד את זה על יעל ארד ואורי סלונים שפרצו גבולות, אבל מבחינתי גם חנה רוזנשטיין – שהייתה ילדה כשאמה ברחה איתה מהתור לתאי הגזים, ולמרות הילדות האיומה שעברה הפכה לאישה שמחה ואוהבת אדם – וגם גיל ברימן – נכה על כיסא גלגלים שמטייל בכל העולם, דואה וגולש ובעיקר אדם נפלא – הם אנשים מעוררי השראה. כך גם כל אחד מהלקוחות האחרים שלי".

משהו ספונטני שעשית?

"את הקרדיט אני חייבת לבעלי, שהפתיע אותי,  חטף אותי מהעבודה ב"ידיעות אחרונות" ואחרי כמה שעות היינו על המטוס, בדרך לטיול בפראג עם חברים. לחולת שליטה כמוני זו הייתה חוויה משחררת, חוץ מזה שהוא שכח שאני בחודש החמישי להריוני וארז לי בעיקר ג'ינסים צמודים".

מה את מעדיפה: ספר או סרט

"אוהבת את שניהם, אבל לא יכולה לדמיין עולם בלי ספרים".

משהו חריג שעשית?

"אין ספק שהפרידה מ"ידיעות אחרונות" הייתה המעשה הכי לא צפוי שעשיתי".

 מה את עושה בזמנך הפנוי מכתיבה?

"בכל שלב בחיים אני עסוקה בארגון משהו – מטקס יום השואה במושב ועד ארגון טיול לחבר'ה. חוץ מזה אני עושה את שביל ישראל עם קבוצת נשים נהדרת, כי חייבת להיפרד קצת מהמחשב לטובת הטבע".

 

קרא עוד בחדשות מקומיות נתניה- לחץ כאן!

 

אהבתם? שתפו!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram