המחנך, הסופר והפובליציסט, עמנואל בן סבו, במאמר מיוחד לרגל שובו של הדר גולדין הי"ד לחיק אוהביו, לחיק האומה שהתפללה ופעלה במהלך אחת עשרה שנים ושלושה חודשים עד להשבתו לאדמת המולדת עליה הגן ולמענה נפל.
הדר שב הביתה באיחור של אחת עשרה שנים ושלושה חודשים
הדר שב הבייתה לאחר שנות מאבק, זיכרון, געגוע ובעיקר אחריות, אחריות עצומה של הורים ומשפחה שנטלה על שכמה את חוליי החברה היהודית בהתנהלותה מול עסקאות מופקרות של שחרור חטופים.
סרן הדר גולדין של אמא לאה, אבא שמחה, האח התאום צור, האחות איילת, האח מנחם , נפל בקרב במבצע "צוק איתן", גופתו נחטפה לעזה, יחד עם גופתו של החייל אורון שאול, שהוחזרה.
הוריו ומשפחתו האוהבת והכואבת ראתה את האומה לפני הפרטי, ניסתה שוב ושוב להחיל את ההיגיון הבריא שלה על ההנהגה הצבאית והמדינית, שסירבה לאסוף את פחדיה, חששותיה, ולקבל מעט מההיגיון של משפחת הדר.
הם סירבו להפוך את הדר "לילד של כולנו", הם סירבו בעקשנות לתבוע "בכל מחיר" ו"עכשיו", הם אהבו ואוהבים מאוד את הדר שלהם, אך הם גם ידעו, למודי חרפת העסקאות הקודמות, כי ויתור וכניעה יובילו לחטיפות הבאות ולמחירים עצומים, והם, המשפחה האצילית של הדר, סירבו להעניק את המתנה הזו לארגוני המרצחים.
המשפחה הכואבת והדואבת של הדר פעלה מתוך עוז, מתוך הבנה כי רק שינוי הפרדיגמה שהייתה נהוגה עד כה במחוזותינו יובילו להשבתו של הדר הבייתה.
הם הקימו מפעלים חינוכיים ערכיים לחיזוק מורשתו ולחיזוק רוח האומה, כתבו תוכניות ברוח הדר על ערבות הדדית, על אהבת הארץ, תבעו מממשלות ישראל, מהאו"ם, מארגוני זכויות אדם בעולם להפעיל לחץ על החמאס, לחץ הומניטרי כדי שישיבו את הדר, הם היו עמוד הכבוד בכיכר העיר היהודית-ישראלית שנכנעה שוב ושוב לעסקאות עם ארגוני הטרור.
משפחת גולדין תבעה את השבתו של הדר מתוך עמידה על ערכי מוסר וצדק, סירבה להיכנע לרוח התבוסתנות, רוח הסחר-מכר, רוח הכניעה.
לאה ושמחה, יחד עם בני המשפחה לימדו עם שלם, שיעור מאלף וכואב במוסר האדם, בגבורה, הם היו המצביאים חדורי האמונה ותחושת השליחות אשר סירבו להניף דגל לבן, הם היו הורים כואבים, שהאמינו כי הדר יחזור רק מתוך עוצמה מוסרית ולא מתוך חולשת הדעת.
והדר שלהם שב הבייתה, באיחור של אחת עשרה שנים ושלושה חודשים, הוא שב למשפחתו האוהבת, לחבריו מתחנות חייו השונות מהישיבה התיכונית , מתנועת בני עקיבא, מהמכינה הקדם צבאית בעלי, מהשכונה, מהצבא, הדר שב הבייתה.
והנה, המאבק ההרואי, האחר, השונה, שהובילה משפחתו של הדר בזירות הבינלאומיות, בזירת הפנים, בו לא כאב המשפחה במרכז כי אם חובת הצבא לחייליו, חובת המדינה לחייליה, הצליח.
משפחתו של הדר זעקה את כאבה באחריות, באצילות, מתוך כבוד, התעקשה לא להיגרר לפוליטיקה, תבעה מכל ממשלה שהייתה לנהוג באחריות ולהשתמש במנופים הומניטריים נגד החמאס, שמרה כל העת על ממלכתיות ועכשיו הדר שב הבייתה.
מסדרי כבוד ילוו את הדר בדרכו האחרונה למנוחת עולמים, הקצין שהיה לסמל של ערכים ואהבה, מסדרי כבוד והצדעה ילוו את משפחת גולדין על היותם אנשים שרוח מפעמת בהם, רוח המוסר והצדק, האחריות והאמונה, רוח האדם.
נוח בשלום על משכבך הדר, ימתקו לך רגבי המולדת שכל כך אהבת, עליה נלחמת ובעבורה נפלת.
