על שכון לחיילים שמעתם? שכון קשה להשגה

אם תנופת הבניה בנתניה מתנהלת בשנים האחרונות בדרום העיר שנחשב ליוקרתי עם שכונותיו החדשות הרי לפני 74 שנה נתניה התפתחה דווקא לכיוון צפון אז נבנו שכון הפועלים, שכון החיילים ושכון הפועל המזרחי. נתניה היתה מיושבת לפני מלחמת השחרור מדרום בשכונות בן ציון וטוברוק ומחנה דורה, במרכז העיר סובב את הרצל עד איתמר בן אבי והצפון שהתעורר בבניה של שכונות שהקמתן היתה מעניינת ומרגשת.

ריכוז של רחובות עם שמות כמו: פלמ"ח, ההגנה, הכובשים, טרומפלדור גולומב אליהו, בארי (ברל כצנלסון), פרידריך הרמן קיש, יצחק שדה, אסף שמחוני ומשה שרת מעלה את השאלה למה בסביבה כל כך קטנה ניתנו שמות של אנשים וארגונים חשובים כל כך בהסטוריה של המדינה. זהו שכון החיילים, שכון קטן של 50 בתים בצפון העיר שרק מעטים יודעים היום מה הם גבולותיו ומדוע הוא נקרא בשם זה. רחובות שרת וגולומב הם הוא חוט השדרה שלו ולידו שכון הפועלים א' וב'  שגם הם חידה לרבים מתושבי נתניה הצעירים והחדשים.

שכון החיילים הוקם בשנים 1946-1947 על ידי חיילים יהודים ששרתו בצבא הבריטי, השתחררו עם תום מלחמת העולם השנייה וחיפשו מקום לגור בו בנתניה. הם מנו כ-50 חברים, שהתאגדו וניהלו משא ומתן עם שלטונות המנדט, עם מועצת המושבה נתניה (טרם הכרזתה כעיר) והקק"ל על הקמת שיכון עבורם. השלטונות הבריטיים סייעו להם מתוקף היותם חיילים משוחררים מהצבא הבריטי, והבניה הייתה מאורגנת. "אין יותר זכאים מאתנו וזאת זכותנו. הננו פונים לחברי מועצת נתניה ולראש העיריה לגשת מיד לביצוע מפעל זה אשר יהיה לתפארת העיר" כתב ועד החיילים המשוחררים לראש העיריה עובד בן עמי בשנת 1946. הילדים הלכו ללמוד בבית הספר בארי שהיה אז בית חינוך לילדי עובדים ושימש גם את ילדי שכון הפועלים. כמו בית הספר כך גם הוקמה צרכניה שהיתה משותפת לשני השיכונים שבמהלך השנים טושטשו הגבולות ביניהם.

"כולם בשכונה היו פועלים עובדי כפיים. אנחנו למדנו בבית החינוך לילדי העובדים והיתה אוירה נהדרת בשכונה בין התושבים וגם בין הילדים. כולם בשכונה היו מפא"יניקים סוציאליסטים. תנועות הנוער שהיו אצלנו היו הנוער העובד והשומר הצעיר. יאיר שטרן שהיה חבר שלי 'זכה' להיות מוחרם. הוא היה היחיד שמשפחתו היתה רווזיוניסטית והוא למד בבית הספר ביאליק. אבל אני מוכרח לומר שהוא היה חבר טוב שלי" כך מספר היום עו"ד צבי קצף שגדל ברחוב גולומב. "הבתים שלנו היו בניני שכון בני 45 מ"ר. היו בתים שהשירותים בהם היו במקלחת והיו בתים יקרים יותר שבית השימוש היה נפרד. אנשים בנתניה מאד רצו להצטרף לשכונה". האווירה בשכונה היתה אוירה של מושב. ההורים עבדו בפרדסים, ביהלומים ובבתי החרושת בעיר: "לכל שכונה פועלים א', ב' וחיילים היתה קבוצות כדורגל. הקמנו מגרש בשכונה ואת השערים בנינו מעצים שכרתנו בפרדס הגדוד. כשכבר הרגשנו שאנחנו ממש קבוצה רצינו תלבושת ואז פרצנו למגרש מכבי שנשק לשכונה ולקחנו משם תלבושות". לימים כאשר ההורים בוני השכונות הזדקנו הם הקימו לעצמם בית כנסת ברחוב גולומב בשם 'פועלי צדק': "משהו שיזכיר להם את בית ההורים" אומר קצף.

מי שעובר היום בשכון החיילים רואה שכונה שרובה בתים פרטיים שהתחדשו והרימו קומה שניה אך גם בניה לגובה כבר מבצבצת.

האופנאית נימה עמיגא גדלה ברחוב שרת. היא זוכרת ילדות שמחה עם הרבה ילדים ושכנים: "היינו די הרבה ילדים בבית החינוך אליו הגיעו ילדים גם מעין התכלת, אביחיל וחבצלת השרון. בכיתה שלי היו 30 ילדים.  היינו חבורה ועד היום נשארנו בקשרים טובים. לפני כמה שנתיים עשינו פגישה לכבוד נחום יער שהיה מחנך שלנו עד לכיתה ח' בבארי. יש לי חברות בשכונה מכיתה א'. אנחנו היינו קהילה סגורה. השכונה היתה אז רחוקה מהעיר וכשחזרנו בלילה מהעיר הרגשנו כאילו אנחנו הולכים הביתה לכפר. כולנו היינו בתנועות נוער והיו לנו מדריכים מהקיבוצים. היינו שכונה שמחוברת לשכון הפועלים וכולם היו מפא"יניקים. אני הייתי בת יחידה, נשארתי לגור בבית ההורים ובין האחרונים בשכונה".

מוטי דגן (קורנפלד) איש חינוך וכיום תושב קיבוץ מגל, נולד בירושלים והגיע עם הוריו כשהיה בן חמש לשכון החיילים. אביו היה מעפיל, שרת כאזרח בחיל האויר הבריטי: "הגענו לנתניה בגלל עבודה. אבא שלי היה חשמלאי, וכשהגיע לנתניה ראש המועצה בן עמי המליץ עליו לחברת חשמל. אני מאמין שגם ההמלצה להצטרף לשכון החיילים הגיעה מבן עמי. למשוחררי הצבא הבריטי היו זכויות והכרה של המוסדות. בהיותם מאורגנים היה להם כח. אני זוכר כמה מתושבי השכונה ששרתו בצבא הבריטי. למשל את מרדכי יוסקוביץ מרחוב הפלמ"ח שחזר מהשבי הגרמני בכרתים, את רייפין שהיה קצין ואת בעלה של תמר אגסי. תמר היתה הגננת שלי במחזור הראשון שלה בשנת 1948. שנה קודם לכן הייתי בגן של עפרה פלג ברחוב בילינסון בשיכון הפועלים".

במכתב מביאים החיילים המשוחררים תכנית לשכון של 100 מגוייסים על אדמת קק"ל שנמסרה להסתדרויות השונות: הכללית, הפועל המזרחי והציונים הכללים. אלה התחייבו להפריש 25 אחוז מהשטח לחיילים המשוחררים.

"הננו רוצים להביע השתממותנו על האדישות אשר שוררת בעיר זו (נתניה ר.ב.) בעניין שכון החיילים. הננו מציינים בצער רב כי עד היום, כמעט שנה וחצי אחרי שהתחילו לבא המגוייסים (מהמלחמה ר.ב) לא נעשה מאומה לטובת אף משפחה אחת או חייל או נוטר בעיר זו. עשרות חיילים נמצאים בחוסר דיור, עשרות חיילים לא יכולים להתחתן וליצור משפחות בגלל חוסר שכון. ובאותו הזמן קמות שכונות של פועלים ומושבים אשר ישבו בשלוה במשך תקופת המלחמה והגיעו הודות לפרוספריטי המלחמתי לאפשרות של בניה. וכשם שהיינו הראשונים אשר נשמענו לצו הגיוס כך גם נהיה ראשונים אשר נתקומם נכד עוול אשר עושים לנו. לא נסתפק רק בהכרזות ובהבטחות. אין לנו אפשרות לחכות עד שממשלת ישראל תתעורר ותבוא לעזרת החיילים. הננו דורשים מכם פעולה מיידית ומעשית ומביאים תכנית לשכון".

במכתב מעריכים אנשי הארגון מחירו של בית בין 850 ל-900 לירות ארץ ישראליות (לא"י) ודורשים שעיריית נתניה תשתתף בפרויקט בסכום של 15,000 לא"י לשנת 1946. כמו כן מציעים החיילים המשוחררים לחייב את מפעלי היהלומים  בסכום של 500 לא"י ולשתף את ציבור הפועלים במפעל זה: "אנחנו לא נסכים שהקרקע הזאת תמסר לאחרים כי אין יותר זכאים מאתנו וזאת היא זכותנו. הננו פונים לחברי העיריה ולראש העיריה לגשת מיד לבצוע מפעל זה אשר יהיה לתפארת העיר".

בתאריך 5.2.1947 הונחה אבן פינה למפעל השכון הראשון של המשוחררים בנתניה על אדמת אורבוך.

שכונות פועלים א' וב' 

שכון הפועלים הוקמה בשנת 1945 כשכונת פועלים. לפני הקמת המדינה היו מוסדות הסתדרות העובדים פעילים בתחום שיכון העובדים. הבולטת ביניהם, על ידי חברת "נווה עובד", חברה של הסתדרות העובדים שהייתה אחראית לבניית 20 הבתים הראשונים בשכונה. כל שכונה הוקמה כאגודה שיתופית  – קואופרטיבית  וחבריה היו בעלי זיקה לחברת העובדים. כל משתכן עבר בדיקה מדוקדקת אם הוא עומד בקריטריונים ואם הוא אכן עובד פרולטלרי ולא מהמעמד הקפיטליסטי. השכונה התאגדה כאגודת פועלים רשומה, והיתה בה צרכניה שהייתה שייכת לקואופרטיב. בניית הבתים הייתה מאורגנת. לכל בית היתה חצר לצורך הקמת משק עזר. בנתניה היו רבים שרצו להצטרף לשכונת הפועלים, וההסתדרות הקימה את שכונת פועלים ב' מזרחית לשכונה. בשנת 1946 הונחה אבן הפינה לשכונת פועלים ב' שהייתה זהה בעקרונותיה, מוסדותיה והרכבה החברתי לפועלים א'.  רחובות השכונה: גורדון, קפלנסקי, בילינסון, גבעת חיים (ע"ש חיים ארלוזורוב) ובורוכוב – כולם מנהיגים ופעילים בתנועות הפועלים.

גן הגבורים 

זהו גן ציבורי שניטע לאחר מלחמת העצמאות לזכר הנופלים במלחמה. הוא נקרא בתחילה גן הבנים וניטעו בו עצים בודדים לזכר כל נופל. בסוף שנות ה-50, לאחר מבצע סיני, שודרג הגן וניטעו בו עצים נוספים. הנצחת הנופלים נעשתה בתחילה בסגנון ימי החלוצים כאשר ניטע עץ לזכר כל נופל בן או תושב נתניה וליד כל עץ הוצב שלט עם שם הנופל. הגן היה המקום העיקרי לקיום טקסים לזכר הנופלים עד לשנת 1960, עת הוקמה אנדרטת הזיכרון המרכזית בכיכר העצמאות.

ותודה למוטי דגן על התמונות המרגשות