"אצל עילי" הוא בית קפה שנפתח לפני כחודש וחצי במושב חוגלה. את פניכם יקבל עלם החמודות עילי רגב עם חיבוק. עילי אמנם אובחן כאוטיסט על הספקטרום ויש לו אייפד עם תוכנת דיבור, אך בסיוע משפחתו ואחיו התאום, יונתן, הוא היום מרדד את הבצק במכונה, קורץ עוגיות, ממלצר ומארח. לדברי אמו, שולמית: "בית הקפה הוא הבית השני של עילי שבו הוא יכול לבטא את כישרון האפייה שהוא כל כך אוהב ובו יצמח לעצמאות ושילוב מלא בקהילה"
איך הייתם מגיבים לכך כשבכניסה לבית קפה מקבל אתכם עלם חמודות, בלחיצת יד ובחיבוק? זה בדיוק מה שקורה בבית הקפה "אצל עילי" בכפר חוגלה. כבר בשלב הזה הבנתי שהאווירה כאן נפלאה וכשנכנסתי למטבח וראיתי את עילי מקשט עוגיות הבנתי שלאוכל יהיה טעם של אהבה.
בית הקפה נפתח במקום "אוסקה" בין המכולת של המושב לבין בית הנוער. הנער המחבק הוא עילי רגב, ילד מיוחד שאינו מדבר, חובב אפייה, שאובחן בילדותו על הספקטרום האוטיסטי, נולד עם אחיו התאום יוני, חייל בצנחנים.
הגעתי לבית הקפה בשעות הבוקר. זרם האנשים לא פסק. שולמית, אימו של עילי, סיפרה שמאז שודרה כתבת הטלוויזיה על בית הקפה מגיעים לכאן אנשים משדה בוקר, מעוטף עזה ועד ראש פינה. "עם ישראל מתרגש ומפרגן", היא אומרת.
התפריט של המקום מבוסס על ארוחות בוקר, שקשוקה וכריכים במשך כל היום עד ארבע וחצי אחר הצהרים. את הלחם והעוגיות הם אופים במקום ואף מוכרים עוגות לשבת, שעילי אופה.
את בית הקפה פתחה שולמית, 51, אלמנה ואם לתאומים, ביחד עם עילי, שעבד במשך עשר שנים אצל עוגות שושנה בכפר הרוא"ה: "כשבית הקפה "אוסקה" הוצע למכירה, אהבתי אותו וראיתי שיש בו כל מה שחיפשנו בשביל עילי: גם קרוב לבית שלנו באליכין, גם מקום מקסים ובעיקר מרחב שיאפשר לעילי להתקדם בדרכו ובקצב שלו".
בהיותם בברקלי, קליפורניה, שולמית למדה מנהל עסקים ונולדו לה ולבעלה, דורון, התאומים: "עד גיל שנתיים התאומים גדלו זה לצד זה בלי אבחון. הבנו שמשהו שונה בין השניים, עילי לא הישיר מבט אל מי שמדבר אליו. בגיל שנתיים וחצי הוא אובחן על ספקטרום האוטיזם ברמה בינונית. בגיל שלוש חזרנו ארצה והתיישבנו באליכין".
הידיעה שלעילי יש אוטיזם לא מנעה משולמית ודורון לגדל את שני הבנים זה לצד זה וביחד: "ברגע שקיבלנו את האבחון הכרזתי שעילי יקבל אותה הזדמנות בחיים בדיוק כמו אחיו יונתן. אותם לימודים, חוגים וספורט. עילי היה בגן רגיל, שחה עם נבחרת עמק חפר הרבה שנים. את התיכון הוא סיים בדמוקרטי בחדרה ויונתן סיים במעיין שחר. אנחנו לא מחביאים אותו, הוא הולך איתנו לכל מקום, חתונות ואירועים, התרגל לרעש שפעם הפריע לו, הולך ללונה פארק, פסטיבלים, סופרמרקט מגיל קטן וכך הוא למד להתרגל ולהתמודד. עילי נוסע עם המשפחה לחו"ל היה במלדיבים, בתאילנד, בהודו, בארה"ב ועוד. כל דבר שאנחנו כמשפחה עושים עילי איתנו. זה המוטו שלנו שנהיה תמיד כמשפחה".
כשלא הכל הולך בקלות
שלומית ודורון יצאו למאבק על השילוב של עילי בגן רגיל: "אז לא היה עדיין חוק השילוב. למזלנו, הייתה גננת שקיבלה את הילד בשמחה, אבל היו אחרים במערכת שהערימו קשיים. עם הזמן הם הבינו ולימים מודים שזה עשה להם את השינוי המשמעותי בחיים ולימד אותם לראות את האחר והם אף נרתמו לעזור". לדבריה, ההחלטה לשלב אותו במסגרת רגילה קידמה אותו ואפשרה לו להתמודד עם מצבים שונים.
כשאני שואלת את שולמית אם יש לה קשיים בטיפול בעילי היא מחייכת: "כל הזמן אני מגלה אצלו דברים חדשים ויכולות. יש דברים שהוא רואה ואנחנו לא. יש לו רגישות לרעשים ושמיעה פנומנאלית. כבר קרה שהיה יוצא מהבית לחצר, נעמד ליד הגדר של השכנים ולא עוזב. כשניגשנו אליו הוא הצביע לכיוון ממנו נשמע בכי של תינוק. כלומר יש לו שמיעה יוצאת דופן ודאגה ואמפתיה לילדים קטנים. עילי אוהב לראות סרטים ביוטיוב ורואה המון סרטונים על אפיה בכל מיני שפות, לכן, נראה לנו שהוא גם מבין שפות שונות. אך בגלל שאינו מביע את עצמו בדיבור רב הנסתר על הגלוי. יש לו אייפד עם תוכנת דיבור באמצעותה מביע את רצונותיו, בעזרת סמלים שהופכים לקול וזו עוד דרך ליצור תקשורת.
לפני ארבע וחצי שנים האב, דורון, נפטר ממחלת הסרטן. דורון היה איש שיווק וזה שהכניס את המדבקה "איך הנהיגה שלי?" המודבקת על הרכבים של חברות בארץ. דורון היה אדם חיובי וחיוני, שרצה לעשות טוב, להשפיע ולשנות.
שולמית המשיכה לנהל את העסק כעצמאית. מאז שהם חזרו מארה"ב היא עבדה בפיתוח עסקי בחברות שונות: "היום אני עצמאית ומנהלת את "תנועה נט", המספקת פתרון לדיווחים על עבירות תנועה של נהגים בעיקר בציי חברות גדולות וזאת מתוך רצון לשנות את תרבות הנהיגה ממקום של חינוך.
"עוד לפני שעילי סיים את בית הספר הדמוקרטי חשבתי מה נעשה אחרי שמסגרות הלימודים יסתיימו. מילדות עילי נמשך לאפייה, אפשרתי לו ליצור בבצק, לקשט ולאפות והעצמתי אותו בכיוון הזה. כשהיינו הולכים ל"עוגות שושנה" לקנות עוגה עילי נורא רצה לראות מה קורה מאחורי הקלעים בתוך חדרי האפייה. בנה של שושנה, חגי שיקלר, אפשר לו להסתובב שם ומהר מאד הבין שלעילי יש יכולות של סדר, מהירות וארגון בתחום האפייה. הוא התאהב בעילי ונתן לו לעבוד שם פעמיים בשבוע אחרי הלימודים במשך כעשר שנים".
עולים על דרך המלך
שולמית הבינה שבכל מקום אחר שהוא יעבוד יעסיקו אותו בעבודה שולית והוא לא יקבל הזדמנות ראויה. "אם היה עובד בבית קפה אחר היו מבקשים ממנו לנקות שולחנות או לנגב כלים והסיכויים שלו להתמודד עם דברים מורכבים יהיו נמוכים. הבנתי שאני צריכה ליצור לו מקום שיהיה עצמאי ונגיש לתהליכים מורכבים, לאנשים זרים ולהתרחשויות לא צפויות. וכשבית הקפה הזה עלה על הפרק ראיתי בו דרך חיים נכונה לעילי ולמשפחה. עילי יכול להתמודד עם דברים מורכבים כשהוא מקבל הוראות מדויקות. הוא כבר מרדד את הבצק במכונה, ממלא עוגות במוס, מפעיל את המיקסר התעשייתי, קורץ עוגיות, מסדר ואורז. אנחנו מפעילים את המקום רק חודש וחצי וקרו לנו המון דברים טובים כאן. עילי ממלצר, מארח, יש לו אינטראקציה עם אנשים ויום עבודה מלא מפתיחת בית הקפה בבוקר ועד לשעה ארבע וחצי אחר הצהרים וזה נפלא. יצרנו בית קפה קטן שהוא הבית השני של עילי שלנו, שבו הוא יכול לבטא את כישרון האפייה שלו שהוא כל כך אוהב ובו יצמח לעצמאות ושילוב מלא בקהילה".
לחיצת היד והחיבוק. מאיפה זה בא לו?
"בגיל 16 הוא החל עם ההרגל הזה של חיבוק ולחיצת יד. הוא אוהב אנשים ורוצה לפגוש אנשים חדשים. אנשים מקבלים את החיבוק שלו ומיד מתמסרים ואוהבים את זה. ברגע שנוצר הקשר בעזרת החיבוק אנשים מרשים לעצמם להסיר הגנות, מרפים וחושפים בפנינו את צפונות ליבם ומגיעים לשיחה מלב אל לב. אני מגלה שמה שמיוחד אצל עילי הוא שהוא מאפשר לאנשים להיות רכים ואמפאתיים והלב נפתח".
נראה שבית הקפה הוא גם מקום עבודה עבורך?
"כעצמאית אני יכולה לחלק את הזמן לפי סדר העדיפות לאותו יום ולהשקיע יותר שעות איפה שנדרשת נוכחותי. אני אוהבת את בית הקפה והוא בדיוק כמו שדמיינתי אותו בחזון שלי ובחשיבה על העתיד של עילי. הוא לא גדול מדי, יש לקוחות ועובדים נפלאים, הוא מספק עבודה יצרנית לעילי ועיסוק גם לי".
עילי לא מדבר אבל מבין בדיוק מה רוצים ממנו. הוא מרכיב פאזלים, אוהב סדר וניקיון ומאד חברותי. בבית הוא עצמאי ומעסיק את עצמו: "הוא כל הזמן מתקדם ובית הקפה הוא עוד שלב בדרך. אני מאמינה מאוד בעילי. הוא מלמד אותנו שכאשר אנחנו מציבים לו רף שנראה דמיוני וחזון משמעותי, האמונה שלנו שהוא מסוגל מניעה את התהליך ואז הוא מצליח בזכות עצמו לכבוש את היעד. אני מאמינה שהוא מסוגל לעוד הרבה ובהמשך הדרך הוא יפתיע את כולנו מעבר לכל דמיון".
מהקשיים היא מתעלמת, חיה לצידם כעובדה ואין לה כעס. היא אישה שלווה ורגועה והיא מאמינה שהיא כמו כל אמא שעושה הכל למען ילדיה: "אנחנו רוצים לראות את ילדינו מאושרים. וכשאני יודעת מה גורם לילד להיות שמח ומאושר, אני אדאג לעשות זאת. אין דבר שהוא בלתי אפשרי. אני שיניתי משהו בחיים שלי, דבר שהוא גם לטובתי. רציתי לראות אותו במקום בטוח, עם אנשים טובים שאני בחרתי, בקצב שאני קובעת ועם האפשרות לתת לו מרחב לצמוח. זה עושה אותי רגועה".
איך יונתן חי עם עילי לצידו?
"יונתן הוא ילד מהמם. הוא גדל עם אח על הספקטרום מיומו הראשון וזה מה שהוא מכיר. כשגדל, ראה איך אנחנו מתנהגים וכך גם הוא. הוא תמיד לקח את עילי לחברים שלו. הולך איתו לים. עילי שחה את משחה עמק חפר למרחק שלושה ק"מ בעומק הים ביחד עם המאמן שלו. כמו כן, הוא מתאמן בחדר כושר עם מאמנת. הוא בהחלט פרטנר ליונתן".
כל מי שנכנס בפתח בית הקפה רואה לוח ובו כתמי צבע שהם המקרא לחומרי הייצור במאפיה. חברת המיתוג "אופן" שאבה את ההשראה ללוגו והמקרא מהציורים של עילי שמזכירים את הציור האוברג'יני, הילידים באוסטרליה שמציירים בנקודות. המורה לאמנות בבית הספר הדמוקרטי לימדה את עילי על האמנות הזו ועילי יצר ציורים מרהיבים שתלויים בבית הקפה בסגנון זה.
ראשת המועצה גלית שאול, שהיא חברת המושב, ברכה את עילי בטקס הפתיחה: "אני מאוד מאמינה במיזם. האפשרות לשילוב בקהילה, היכולת לתת תמיכה והכלה – זה מה שיוצר את הכח האמיתי והחוסן של הקהילה שלנו. היישוב בחוגלה, הסביבה בעמק והבית החם שיצרה אוסקה בבית הקפה שהעבירה לעילי ומשפחתו הם תפאורה נהדרת לכוחות שלו, לחן ולחום, המאפשרים עתיד משותף טוב יותר".
איפה את רואה את עילי בעוד עשר שנים?
"אני מאמינה שיעשה קפיצה משמעותית. כבר היום יש לו יכולת לראות תהליך, להבין אותו, לזכור אותו ואף לקצר ולייעל אותו. אני מקווה שביום השנה לקפה, הוא יחזיק מיקרופון ויברך. הוא צריך לדבר. זה דורש ממני ומהאנשים שעובדים איתו לבקש ממנו לדבר בסבלנות ועם אורך רוח".
אני בטוח שעילי אוהב אותי
אחיו התאום של איתי, סמל יוני רגב, מפקד קורס מ"כים בצנחנים, גדל בצמוד לעילי: "תמיד ידעתי שעילי שונה אבל לא שאלתי. ידעתי שזאת המציאות. גם החברים שלי למדו להכיר אותו ולתקשר איתו. בתא המשפחתי שלנו זה היה טבעי כי ככה זה. המטרה שלי עכשיו היא שזה יהיה טבעי ומובן מאליו שהחל מגיל הגן, דרך בית הספר, יהיו בכל כיתה ילדים שונים. זו הדרך היחידה לתרום לחברה להכיר את השונה ולחנך אותה להתנהג בכבוד לשונה".
עילי לא מדבר איך אתה מתקשר איתו?
"עילי לא מדבר כמוני וכמוך, אבל הוא יודע להביע את עצמו בדרך שלו, בהבעות פנים, בתנועות ידיים וגם במילים, אך לא מסוגל לנהל שיחה. אני מאמין שהוא יגיע גם לזה מאחר והוא מתקדם בקפיצות גדולות. למשל: אחרי עשר שנים שלא דיבר בכלל המשפט הראשון שאמר היה "אמא אני אוהב אותך". הוא יודע לאהוב, הוא חכם ויש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה".
איך אתה יודע שהוא אוהב אותך?
"בזה אני בטוח. כבר בגיל צעיר לא התלונן כשלקחתי לו את האוכל למרות שהוא היה רעב. הוא יודע להביע רעב וצמא וגם להיות אסרטיבי אבל מוכן לתת לי הכל אפילו את האוכל שלו כדי לשמח אותי. הבית רתום למען עילי ובתור ילד גם אני הייתי חלק מזה ולכן לא הרגשתי קיפוח ולא קנאה. הוריי לא מנעו ממני אהבה ותשומת לב וכאשר שיחקתי כדורגל כל המשפחה הייתה מגיעה לצפות במשחק וזו רק דוגמה. ידענו שאנחנו כולנו בסיפור של עילי. אני חושב שעילי בא לעולם כדי ליצור את הביחד שלנו ועכשיו את הביחד של הקהילה. אני בא רק לעזור לממש את הפוטנציאל שלו".
