היא תמיד האמינה שבסוף היא תהיה אמא

כל מה שכרוך בכך הפכו אותה לאשה לוחמת, נחושה, בטוחה ביכולות שלה, מכוונת מטרה, חזקה, לא מרפה ולא מרימה ידיים. ואת כל אלה היא משמיעה באזני נשים
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on print
חנה כהן צילום זהבה מרום

חנה כהן שבנתניה מכירים אותה כחנה כהן פוטנציאל, הוציאה לאור בימי קורונה את ספרה החמישי "בסך הכל רציתי להיות אמא". זו הפעם הראשונה בה היא חושפת את סיפורה הקשה והכואב. בארבע שנים היא ילדה ארבע פעמים. שלושה תינוקות זכרים נפטרו בלידה והרביעית שרדה. היום היא אמא לשתי בנות ואת ספרה זה היא מקדישה לאותן נשים שחוו לידה שקטה ומחפשות את התקווה.

היא אמא לשתי בנות ושלושה נכדים אבל הדרך שלה לאימהות הייתה שזורה בייסורים, בעצב, בכאב ובאבל. עד שהייתה לאמא היא התמודדה באומץ וגבורה עם טראומות ומשברים שפקדו אותה בזה אחר זה אך לא ויתרה והגשימה את חלומה. חנה כהן בסך הכל רצתה להיות אמא ואף כתבה על זה ספר.

חנה כהן הספר. תמיד רצתה להיות אמא

היא כתבה על שלוש לידות של שלושה בנים, אותם היא לא הביאה הביתה. בשפה עשירה וחושפנית, מרתקת ומותחת, מתארת חנה את המשברים והקונפליקטים בין עקרות לאהבה וזוגיות, בין בנות לאבות, נישואין כושלים, סודות אפלים, אימוץ, אמונות תפלות, עין הרע וגם כישופים.

זה כמעט בלתי נתפס להבין אילו תעצומות נפש יש לאישה שחוזרת שלוש פעמים הביתה מלידה, אך בלי תינוק, ולא מרפה ולא מוותרת על החוויה להיות אמא לילד פרי בטנה. בכל פעם היא נחושה ואופטימית יותר מתמיד לממש אימהות, זוגיות ומשפחה. היא אישה חזקה וחכמה שלוקחת אחריות ושליטה על חייה. בשום שלב אינה מוותרת לעצמה ומגיעה בסוף לחוף מבטחים. יותר מכול ממחישה שיש בכוחם של אנשים לצמוח ולגדול מתוך משברים.

חנה כהן (68)  גרושה ואמא לשתי בנות ושלושה נכדים, נולדה בנתניה וסיימה תיכון דתי בר אילן. בשנת 1975 סיימה את לימודיה במכללה להוראה וחינוך בית ברל בכפר סבא, עסקה 35 שנים בחינוך לגיל הרך בנתניה ובחולון. היא חברה באגודת הסופרים, פעילה חברתית למען נשים וילדים במצוקה. תוך כדי עבודתה השתתפה בפיתוח תוכניות לימודים שונות, ביניהן בריאות ותזונה נכונה לילדים של מט"ח, חינוך לדמוקרטיה, ושוויון בין המינים.

חנה נישאה בגיל 18 לחבר ילדות ואחרי שלוש שנים נפרדו דרכיהם לאחר שלא הביאו ילדים לעולם. "ידעתי שלא יהיו לנו ילדים. ויתרתי על זוגיות למען ילדים ולא הסכמתי לנסות דרך אחרת, אלא ללדת בעצמי את ילדי".

מהגירושים הללו היא החלה לצמוח. מה שלא הספיקה כנערה שמיהרה להתחתן ורצתה ללדת ילדים. היא למדה, קיבלה תעודת הוראה והייתה למנהלת גן. "רציתי להיות משהו בזכות עצמי. להיות עצמאית. כל חברותיי נישאו בגיל צעיר וילדו ילדים ואני רציתי שיהיה לי מקצוע, שלא אהיה תלויה בשום אדם על מנת להתקיים".

להיכנס להריון לא הייתה בעיה

אבל ההורים לחצו וכך בגיל 25 נישאה שוב. תשעה חודשים לאחר הנישואים חנה עמדה ללדת. שמחה ואושר היו לפני הלידה: "ההורים שלי היו בהיי וההתרגשות לפני הלידה הייתה עצומה. התכוננתי לתינוק הזה, כל כך רציתי את הילד הזה. מיד לאחר הלידה התינוק שנולד במשקל יפה מאד – נפטר. ההלם היה גדול. עצב גדול ואיתו אכזבה וגם הרהורי נפש. איך חוזרים הביתה בידיים ריקות. אנשים שואלים ויחד עם זאת נבוכים, מה אומרים במצב הזה. השכנים מפנים את הראש כדי לא להעציב אותי, חברות לא מצלצלות ואף אחד לא מעודד. אנשים מתרחקים וגם אני כשראיתי אישה בהריון עברתי לצד השני של הכביש".

חנה לא חיכתה הרבה זמן ומיד נכנסה שוב להריון: "למזלי להיכנס להריון לא הייתה בעיה בשבילי, מיד הלכתי לרופאים הטובים ביותר. באה שעת הלידה, נולד תינוק גדול בלידה רגילה: "הראו לי התינוק ואמרו שהוא סובל מקוצר נשימה. לקחו אותו לטיפול ואני הלכתי לישון. בבקר התבשרתי שהוא לא שרד".

האם מישהו עזר לך להתמודד עם האובדן?

"הפנו אותי לאחיות של טיפת חלב".

היא החליטה להרות פעם נוספת. עברה לטיפול בבית חולים אחר והרופאים עודדו אותה להיכנס מיד להריון. גם בפעם השלישית זה לא צלח והיא חזרה הביתה בידיים ריקות.

מה אמרו הרופאים?

"כששאלנו את הרופאים למה זה קורה לנו, הם אמרו שבגלל שאנחנו מאותה עדה ייתכן שיש בינינו קרבה משפחתית. היות ולא הייתה קרבה משפחתית הבנתי שרופאים הם לא אלוהים והם לא יודעים הכל. הרופאים ראו שאני נכנסת להריון בקלות, נושאת את ההיריון תשעה חודשים ללא קושי ובאותן שנים הטכנולוגיה בבדיקות לא הייתה מפותחת כמו היום אז הדבר הפשוט ביותר היה – לנסות".

כיצד הגיב בעלך לטרגדיה החוזרת עליכם בפעם השלישית ברציפות?

"הלידות ערערו את היחסים בינינו. לבעלי כבר לא הייתה סבלנות לכל מה שעובר עליי הוא ביקש שאנוח ולא אכנס בינתיים להריון. הוא אמר שהוא לא רוצה ילדים ואין לו כוח לתהליך".

אבל חנה התעקשה. היא תמיד רצתה להיות אמא. היא נכנסת להריון בקלות, נושאת את העוברים בלי קושי מיוחד וגם הלידות שלה טבעיות.

"לא ויתרתי ונכנסתי שוב להריון. בבית החולים תל השומר בישרו לי שיש לי תינוקת בריאה בבטן. למרות שהרופאים היו בטוחים שהתינוקת בריאה משהו בכל זאת ניקר בראשי. וכך בהריון תקין ועם רופאים אופטימיים ילדתי תינוקת בריאה".

חנה ובתה הבכורה. סוף כל סוף אמא

אז האושר נכנס לביתכם? איך הגיבה הסביבה? הבעל?

"בעלי היה אמור להיות האיש המאושר ביקום אבל לא. הוא לא היה מאושר. בדיוק כאשר חשבתי שכל הבעיות נפתרו החלו יחסינו להתדרדר. הוא לא שרד את המשברים, הפסיק לעבוד, הפסיק לתפקד וחיי הנישואים הפכו לבלתי נסבלים. לאחר מספר שנים נפרדנו". חנה החליטה להגשים את כל חלומותיה למרות היותה אם חד הורית.

בגיל 38 היא הכירה בחור רווק, שלא דגל בנישואים במסגרת הרבנות, לאחר שנתיים של חיים משותפים הם החליטו להביא ילד לעולם. "שנינו רצינו ילדים. הריתי בגיל 40, נכנסתי לחרדה אך הרופאה עודדה אותי ואמרה שאין לי ממה לחשוש. נולדה לנו בת נהדרת, אותה הובלנו ביחד לחופה לפני שנה.

חנה ובנותיה. החברות הכי טובות

אז יש לך שתי בנות משני אבות?

"כן. שתי בנות נפלאות. מה שהכי חשוב לי הוא ששתי בנותיי קשורות מאוד זו לזו. למרות הפרש השנים הגדול ביניהן הן הצליחו להיות חברות, הן חולקות יחד בגדים איפור, חוויות, סודות וזה הופך אותי למאושרת. אני מרגישה שהצלחתי למרות הכל. מה עוד יכולתי לבקש?"

חנה כהן הוציאה לאור שני ספרי שירה: "אינני יודעת" בהוצאת גוונים, ספר העוסק בכמיהה לילד, בחלומות, ובחוסר ודאות לגבי המחר.

בספרה "גברים לא מדברים על זה" היא עוסקת בשירה פמיניסטית,  מקומה של האשה בחברה הישראלית בכלל, בתופעות חברתיות במציאות של ימינו כמו: דיכוי נשים וסחר בנשים. בנושאים חברתיים, פוליטיים ובאמונה.

בסיפור של חנה יש אמונה, אמונות תפלות, מיסטיקה וגם כישופים אותם למדה מחמותה, אמו של בעלה השני שהיה אירני. היא גם חיה כחודשיים בטהרן. "ההורים שלי עלו לארץ צעירים ללא הוריהם והפכו לישראלים לכל דבר. כל בני המשפחה שלהם היגרו ללוס אנג'לס. כאשר הייתי נשואה לבעלי האירני, לחמותי הייתה נוכחות חזקה. ממנה למדתי על תרבות הכישופים והמיסטיקה האירנית, על אמונות תפלות, נבואות שמתגשמות וחלומות ופתרונם. את כל המנהגים של העדה למדתי ממנה".

אשה לוחמת, נחושה, מכוונת מטרה, לא מרפה ולא מרימה ידיים

מאוחר יותר הוציאה לאור גם שני ספרי ילדים. השתתפה באנתולוגיות רבות והיא חברה בקבוצת המשוררים של נתניה.

לפני יותר מעשור סיימה בהצטיינות בבית אריאלה קורס למספרי סיפורים. היא לומדת תיאטרון וגם בעבודתה המקצועית היא לא נשארה מאחור ובגיל 50 סיימה תואר ראשון ביהדות וחינוך.

הלידות השקטות שעברה, וכל מה שכרוך בכך הפכו אותה לאשה לוחמת, נחושה, בטוחה ביכולות שלה, מכוונת מטרה, חזקה, לא מרפה ולא מרימה ידיים. ואת כל אלה היא משמיעה באזני נשים שעוברות משברים בחייהן, במפגשים שהיא עורכת לקראת צאת ספרה האחרון.

העת לספר ולחזק נשים. חנה בארוע ספור

עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, חנה מרגישה שהגיעה העת לדבר, לספר ולחזק. בתחילת ימי הקורונה יצאה לאור ספרה החמישי "בסך הכל רציתי להיות אמא". הספר הגיע באמצעות הפייסבוק לכל פינה בארץ והשבוע גם הגיע לידיה של ישראלית החיה בפינלנד. נושא הספר קרוב לכל אשה שלא מוותרת על חלומה להביא ילדים לעולם.

"רוב הדמויות העיקריות בספרי אינן בין החיים ואני מרגישה שיש בי את הצורך החזק, הכוח והאומץ לכתוב על כך. לכתוב על אותן שנים שבהן כ'עוף החול' נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי ולא יכולתי להרשות לעצמי להרים ידיים. בעזרת הכוחות שהתברכתי בהם המשכתי לנסות ולהיאבק עד אשר שמעתי את בכיה של התינוקת אחרי הלידה. המיילדת הניחה אותה על בטני, והרופאים אמרו לי 'עכשיו את אמא'. זה נכון שהזמן מרפא את הפצעים אך הפצעים משאירים צלקות.

את הספר אני מקדישה לכל אותן נשים שעברו את החוויה הכואבת של 'לידה שקטה' והן חשות אבודות, מחפשות את התקווה, האמונה, הביטחון וקרן האור".

הספר נמצא בצומת ספרים ובסטימצקי וגם בדף הפייסבוק "חנה כהן פוטנציאל"

למה פוטנציאל?

"לפני עשר שנים היה לי מרכז למידה לגילאי 4-10 ברחוב סמינלנסקי. שמו של המרכז היה 'פוטנציאל' ובו היו חוגים להכנה לכיתה א', סיוע בשעורי בית, סיוע לילדים עם קשיים, שיעורים פרטיים, שעת סיפור ויצירה. השם נצמד לשמי ואני הוספתי אותו לשמי בפייסבוק.

שאלות קטנות עם חנה כהן

מהי הפינה האהובה עליך בבית? המרפסת המשקיפה לנוף הפתוח. לשבת שם עם כוס קפה בשעת בוקר מוקדמת ולנשום את האוויר הקריר.

מה חלמת להיות שתהיי גדולה? קריינית. לקרוא חדשות ברשות השידור.

מה ההחלטה הכי ספונטנית שעשית? נכנסתי לטויוטה וקניתי מכונית.

איזה תבלין הכי אהוב עליך? לימון פרסי שהופך כל תבשיל למעדן.

את מי היית רוצה להזמין לארוחה בביתך? את איילת שקד. אשה מרתקת שאני צופה לה גדולות.

הספר האחרון שקראת? "נפלאות הטפשות" של פרופסור שלמה קניאל.

מה היית רוצה שיאמרו עליך אנשים שיקראו את הספר? שישאבו כוח להילחם על החלומות שלהם. התגובות שקיבלתי עד עכשיו הן "מעוררת השראה וגדולה מהחיים".

האם היית ממליצה לאנשים לכתוב ספור חיים כתרפיה? מי שחושב שהכתיבה תסייע לו שיכתוב. אני לא כתבתי את הספר כתרפיה. כתבתי על מנת לסייע לנשים אחרות לא להתייאש.

מה החלום שלך שטרם הגשמת? אין לי חלומות גדולים. את הרוב הגשמתי. אפשר לומר שמה שנותר הוא לזכות בנכד או נכדה מבתי הצעירה שרק נישאה ואולי להוציא לאור עוד ספר שירה

כאשר ייפתחו השמיים לאן תטוסי? לאן שכל עם ישראל מתכוון עכשיו לטוס – לאבו דאבי, דובאי, אם יישארו מקומות בטיסה

למה תתגעגעי בעוד 10 שנים? לאנרגיות שיש לי היום.

 

אהבתם? שתפו!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram