לאה שלייפר הכירה אותו באכזיב

ללאה שלייפר סיפור חיים מרתק, אותו הנציחה בספרה "לא חלף עם הזמן", שיוצא לאור בימים אלה.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
אהבת נעורים באכזיב

ללאה שלייפר סיפור חיים מרתק, אותו הנציחה בספרה "לא חלף עם הזמן", שיוצא לאור בימים אלה. היא מוכרת בעיר כיו"ר ויצו נתניה לשעבר ועל פועלה בקהילה זכתה באות ראש העיר כמתנדבת מצטיינת. היא חוותה כאב, אובדן, מוות, חזרה לאהבה שאיבדה בצעירותה. את כל זה היא מתכננת להנציח גם בספר עם שירים שכתבה בחרוזים

לא חלף עם הזמן

לאה שלייפר התכוונה לכתוב רומן חיים בהמלצת חבריה הקרובים שהכירו את סיפור חייה. לכתוב בעיקר למען שלושת ילדיה ותשעת נכדיה בהם היא גאה מאד. היא חשבה שדרך הספר הם יכירו טוב יותר את האמא שלהם ואת ההיסטוריה המשפחתית. כאשר פנתה להוצאה לאור "אופיר ביכורים" הלקטורית שלהם קראה ומצאה שהספר מרגש, מעניין ומאיר תקופת חיים שלמה. תקופה שיש בה כאב, אכזבה, פרדה, אובדן והתמודדות עם קשיים.  אך גם הרבה רגעי אושר, מערכות יחסים, הורות, נחת, סיפוק, תשוקה ומעל לכל אהבה גדולה ומפתיעה. על כן המליצה להוציא אותו לאור מסחרית. הספר "לא חלף עם הזמן" ייצא בקרוב לחנויות הספרים.

לאה שלייפר, יו"ר ויצ"ו נתניה לשעבר, עסקה במשך 18 שנים עסקה בחינוך. היא עבדה כמורה בביה"ס ביאליק, לימדה בבן גוריון, הדריכה מורות למתימטיקה ופרשה לאחר 30 שנות הוראה בעקבות תאונת דרכים. מאז היא לא מפסיקה להתנדב ובשנת 2004 זכתה באות ראש העיר נתניה כמתנדבת מצטיינת.

הוקרה מראש העיריה בתערוכה

פסלת שיצרה מעל 100 פסלים

נכון להיום, לאה שלייפר היא פסלת שיצרה מעל 100 פסלים, חברה באגודת אומני נתניה. לפני שנתיים אף זכתה בציון לשבח מטעם ראש העירייה בתערוכת סוף השנה של אומני נתניה.

היא עלתה לארץ בשנת 1951 מרומניה ישר למעברה בקרית עמל: "גרנו באוהלים ורק אחרי שנתיים לאחר שאבא שלי ביקר את חברו במושב בית אלעזרי הוא החליט ללכת למושב. לדבריו 'אם לחבר שלי מתאים להיות חקלאי בארץ ישראל גם לי מתאים. נקנה פרות ונהיה חקלאים'. החיים במושב היו חיים צנועים. הייתה לנו ילדות יפה של עבודה בשדה וברפת".

הסיפור מתחיל בתאונת דרכים שקרתה לה עת הייתה בטיול באירופה עם בתה ושתי חברותיה: "בתי עמדה להתגייס לצה"ל וכמתנת גיוס הבטחתי לה טיול באירופה. נהגתי 4000 ק"מ בכבישי גרמניה, בלגיה וצרפת. בצרפת המטרה הייתה להגיע לפריז ושם להיפגש עם ז'אק אחרי עשרים שנים של ניתוק פתאומי. בכניסה לעמק הלואר קרתה תאונה בה ריסקתי את מפרק הירך. חמישה ימים הייתי בבית חולים. בתי הודיעה לז'אק על התאונה והוא הגיע מיד וסעד אותי במשך חמשת ימי האשפוז. בבית החולים פגשתי את הגבר שעזבתי לפני 20 שנה מבלי שהיה לי כל מידע על גורלו לאורך השנים."

הקשר שהתחדש אחרי 20 שנה

הסיפור הולך אחורנית בזמן לימי נערותה במושב בית אלעזרי. לימודים, שירות צבאי ותיאור הקשרים עם ההורים. באחת מחופשות הקיץ היא יצאה עם חברותיה לבלות במועדון הים התיכון, באכזיב. מקום שהיה טרנדי וכל צעיר וצעירה בארץ בשנות השישים הכירו.

לאה וזאק אהבה באכזיב

"באכזיב הכרתי את ז'אק. עלם צעיר, יהודי, שהגיע מצרפת. הייתה לנו אהבה גדולה. יצאנו ארבע שנים ועמדנו להתחתן. נרשמנו ברבנות, כבר הודפסו ההזמנות, אך הוריי התנגדו התנגדות נחרצת. הם לא יכלו לתקשר איתו. הם  ראו בו נטע זר אף כי היה ניצול שואה, בן לאמא מרודוס ואב מתורכיה. החלום שלהם היה כנראה לחתן אותי עם מישהו כמוהם, מדבר בשפתם וחי עם משפחתו בארץ".

לאה לא עמדה בלחץ ההורים וכאשר גם אחיה הסיר את תמיכתו בה, ניתקה את הקשר עם ז'אק. הוא חזר לצרפת. "לא היה לי מושג מה קרה לו. הוא לא כתב לי. היה נתק מוחלט זמן ממושך ואז ההורים שלי אמרו 'את רואה הוא לא אוהב אותך כמו שחשבת'".

על בעלה, אבי ילדיה, היא מספרת: "הוא היה מבוגר ממני במספר שנים, אדם משכיל, מהנדס במקצועו, ממשפחה טובה ובעיקר דיבר בשפת הוריי. רוב חברותיי כבר נישאו, הופעל עליי לחץ חברתי והתחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים ומוצלחים. אחרי 14 שנות נישואין בעלי, שעבד במשרד הביטחון, נפטר באופן טרגי באוטובוס בהיותו בדרך מהעבודה הביתה".

לאה שלייפר והאהבה הכי גדולה שלה – נכדים

לאה שלייפר אלמנה בגיל 43

בגיל 43 נותרה לאה עם שלושה ילדים קטנים.  היא רצתה לגדל אותם בנחת ובשקט נפשי: לא רציתי להכיר גבר אחר וביקשתי מחבריי שלא ינסו להכיר לי איש כי אינני מעוניינת. בשנת שבתון נרשמתי ללימודי מחשבים באוניברסיטה. אחרי האסון שפקד אותי הייתי זקוקה ללמוד משהו כיפי ולכן למדתי בקורס מלווי קבוצות מטיילים בחו"ל. בתום הלימודים לקחתי את שלושת ילדיי לטיול גיבוש באירופה הקלאסית".

בן דודה, פרופסור להיסטוריה שגר בצרפת, הכיר את מערכת היחסים שהייתה לה עם ז'אק בצעירותה. הוא החליט לשלוח מכתב למקום עבודתו וליידע אותו על מצבה. המכתב הסתובב זמן רב בחברה ולא הגיע ליעדו.  ז'אק עבר לעיר ננט ופתח חברת בנייה עצמאית. רק אחרי תקופה ארוכה פקידה ותיקה שהכירה אותו פתחה את המכתב, גילתה שיש בו סיפור אהבה ושלחה אותו אליו".

נחזור לתאונת הדרכים של לאה בעמק הלואר. היא שכבה פצועה בבית החולים ושם פגשה לראשונה אחרי 20 שנה את הגבר שעזבה.

"זה קרה בשנת 1990. ז'אק סיפר שהוא לא התחתן אף פעם ואין לו ילדים אבל הוא לא לבד. יש לו חברה לחיים והיא מאוד חולה. חמישה ימים היינו יחד ואחר כך הועברתי להמשך טיפול בתל השומר. מה שעזר לי בשיקום היו המכתבים שז'אק שלח לי מדי יום ביומו".

גם הוא נצר את אהבתו בליבו למרות שהייתה לו בת זוג?

"הוא לא שכח ואני המשכתי בחיי. בשנים הללו הייתי פעמיים בפריז עם חברות. באחת הפעמים הוא היה צריך להגיע לפגוש אותנו ולא בא".

לאה וז'אק מבלים באתר סקי

15 שנים של נחת

רק תשע שנים מאוחר יותר ז'אק הגיע לארץ.

לאה: "כשז'אק הגיע לארץ, בני שהיה כבר בן 17, שאל אם אני רוצה שהוא יתלווה אליי לשדה התעופה לפגוש את ז'אק. המתנו לנחיתה וז'אק איננו. בני טען שהוא ראה גבר עם מזוודה מחפש וטען שזה הוא. הבטתי ואמרתי לו שזה לא הוא. ואז בתי התקשרה והודיעה לי שז'אק מחכה בשער 8. לא זיהיתי אותו. במהלך תשע שנים נפלה עליו השיבה".

מאז במשך 15 שנים הם היו על הקו נתניה – ננט. ז'אק רצה להתחתן והתכוון לכך ברצינות רבה אך לאה הייתה זו שסירבה. במשך 15 שנים הם חיו באושר, טיילו, חגגו והשלימו את הזמן שחיו בנפרד עם המון אהבה. "ז'אק היה אדם יוצא דופן ומיוחד והיה אהוב על ילדיי וחבריי".

אחרי 15 שנים ז'אק חלה בסרטן. לאה ליוותה אותו במחלתו יום ולילה והוא נקבר בקבר משפחתי בפריז. הוא השאיר אחות ואחיינים, שמקפידים לשמור על קשר עם לאה.

"עד היום אני עדיין אבלה על פטירתו. בלילות כשעמדתי לצידו כתבתי שירים רבים בהם הבעתי את כאבי וצערי על האובדן. שירים שמוכיחים איזה אדם נפלא הוא היה".

הספר הבא שלה יהיה ספר שירים: "בשירים אני כותבת בחרוזים אירועים וחוויות מחיי. את כישרון הכתיבה בחרוזים רכשתי במהלך ההתנדבות שלי. כל נאומיי לפני קהל נכתבו בחרוזים. במהלך התנדבותי במשרד הביטחון למדתי לכתוב ביוגרפיות ובנוסף למדתי עיתונאות ויש לי תעודת עיתונאי".

לאה באחד מטיוליה הרבים

האוטוביוגרפיה שלך הפכה לרומן. האם כל אחד יכול לעשות זאת?

"רציתי לכתוב רומן חיים ולא אוטוביוגרפיה. לא רציתי לחלק לפרקים או תאריכים ובשום אופן לא לשים תעודות ותמונות. כדי לכתוב רומן צריך לדעת לכתוב בצורה מעניינת ושהסיפור יהיה כובש".

 

 10 שאלות קטנות עם לאה שלייפר:

מה חלמת להיות כשתהיי גדולה? יותר מכל רציתי ללמוד אומנות בבצלאל בירושלים.

מה הוריך רצו שתעשי כשתהיי גדולה? אמי הייתה פמיניסטית מאין כמוה. היא תמיד אמרה שאישה צריכה מקצוע בחיים כדי שלא תהיה תלויה בחסדי בעלה. שיהיה לה כסף משל עצמה ומקצוע מכובד. לכן, למדתי הוראה.

מה משמח אותך? שלושת ילדיי שמביאים לי הרבה נחת: בת שלמדה קרימינולוגיה ופסיכולוגיה, בת שנייה רואת חשבון ובן רופא. גם תשעת נכדיי המקסימים עושים אותי מאושרת.

מה האירוע ששינה את חייך? תאונת הדרכים והמפגש השני עם ז'אק.

מה הדבר הכי ספונטני שעשית? רכשתי בית.

אם היית יכולה לחזור לגיל 20 מה היית עושה אחרת? שומעת לקול שבליבי.

מה גורם לך לבכות? אני היום בוכה בקלות משיר שמזכיר לי משהו, מנוף מדהים שבו ביקרתי. אני סנטימנטלית להחריד.

אילו ספרים יש לך ליד המיטה? רומנים, ספר אומנות ודף חלק עם עפרון.

מה עושה לך החורף? אהבה, בית, משפחתיות.

מה את יותר מוכשרת, חרוצה או ברת מזל?

האמת לא חשבתי על זה, אבל אני חושבת שזכיתי במעט מהכול.

 

לאה שלייפר – "מונולוג של אישה מוכה"  

נכתב נגד אלימות בנשים בתקופת כהונתה של לאה שלייפר  כיו"ר סניף ויצו נתניה

אני יושבת על ספסל בגינה הציבורית

לבדי, רחוקה מסביבתי המוכרת הטבעית.

חיי עוברים לנגד עיניי כמו סרט.

הם יכלו להיות כל כך שונים

כל כך אחרת.

אני רק רציתי להקים משפחה לתפארת.

רציתי להיות מאושרת.

הרי התחתנו מתוך אהבה,

הבטחנו זה לזו אושר והבנה.

איך נתתי לכל זאת לקרות?

איך סבלתי את כל ההשפלות?

כיצד הפכתי מאישה גאה,

מאישה עצמאית שבוטחת בעצמה,

לשבר כלי חסר תקווה?

איך אפשרתי למישהו לפגוע בגופי

ולהפליא בו מכותיו

ולא התקוממתי ולא עשיתי דבר

כדי לשנות את המצב?

איך שתקתי זמן כה רב?

איך הבלגתי עד עכשיו?

לא שיתפתי איש במה שעובר עליי,

לא קמתי ועזבתי הכל מאחוריי.

אפילו למשפחתי הקרובה לא סיפרתי

את סיפור חיי האומללים מהם מנעתי.

לא יצאתי להגנתי,

שתקתי ונצרתי הכל בליבי,

למרות שידעתי כי המצב ישפיע לרעה על הילדים,

כי הם רואים תמיד את ההורים צועקים ורבים.

הייתי משותקת ולא חשבתי בהיגיון

כיצד לשנות את המצב ולהגיע לפתרון.

הדחקתי את המצב הנורא

בגלל הבושה, בגלל תחושת האשמה,

בגלל המחשבה:

"מה יגידו השכנים ובני המשפחה האהובים?"

חשבתי כי אם יהיה לי אומץ לקום ולעזוב

ילדיי יסבלו ולא יהיה להם טוב.

הכל עובר לפניי כמו סרט,

חיי יכלו להיות כל כך שונים,

כל כך אחרת.

מה כבר ביקשתי?

על מה התעקשתי?

על הזכות לחיות חיים שקטים, שלווים

עם הבעל והילדים.

מה קרה לאהבתנו?

איך שכחנו את אהבתנו?

היום גמלה בי ההחלטה,

לשים קץ למצב הנורא

לצאת לחופשי

ולהפסיק לשאול "למה זה מגיע לי?"

אני יודעת שיש בי היכולת

לשים קץ אחת ולתמיד לזו המפולת.

לחיות חיים אחרים

כמו שחלמנו כשהיינו ילדים.

בזכות ויצו והמתנדבות

יש סיכוי שאוכל עוד להמשיך לחיות.

לצאת ממעגל האלימות

למעגל של חופש, חירות ועצמאות.

 

 

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram