לדברי ד"ר מלי נבו מהאוניברסיטה העברית “בישראל מתקיימות כיום צורות שונות של קהילות מקיימות ואקולוגיות, והן משקפות צורך גובר בחוסן, משמעות וקשר.”
לדבריה, לא מדובר רק באידיאל: "קהילות מקיימות ואקולוגיות הן חלק מהתמודדות ממשית עם שינוי האקלים. תקופת הקורונה ושנות המלחמה האחרונות מלמדות עד כמה קהילות משמעותיות לחוסן ולמסוגלות להתמודד עם אתגרי החיים.”
המודל הקהילתי, היא מסבירה, נשען על שילוב בין ממדים חברתיים, סביבתיים וכלכליים, ומעודד חיבור מחודש בין אדם, קהילה וטבע.
בפועל, מדובר ביוזמות של חקלאות מקומית, שיקום אקולוגי, שימוש משותף במשאבים וחיזוק תחושת השייכות למקום.
עם זאת, הדרך להתרחבות המודל אינה פשוטה:
“יש כאן חסמים מבניים, תרבותיים ותודעתיים – מיוקר מחיה ורגולציה ועד האופן שבו אנחנו תופסים קהילה והקשר בין האדם לטבע.”
לצד האתגרים, נבו מצביעה דווקא על הזדמנות אזורית:
“הגליל בהחלט יכול להוביל, ובמובנים מסוימים הוא כבר מוביל. יש בו שילוב בין טבע עשיר, קהילות פעילות ויוזמות מקומיות, לצד היסטוריה של חיים המחוברים למקום.”
לדבריה, המפתח לשינוי מתחיל גם ברמה האישית:
“השינוי מתחיל בתשומת לב, בהכרה ובהוקרה של העולם שבו אנו חיים, ובהבנה שהאדם אינו מעל הטבע — אלא חלק ממנו.”
הנושא יעמוד במרכז אחד המושבים בכנס "גנדהי והגליל – רב דתיות, אקולוגיה ורוחניות"שייערך באקדמית צפת ב- 11 ביוני, ויבחן כיצד קהילות מקיימות עשויות להציע מענה לאתגרי העתיד – לא רק ברמה הסביבתית, אלא גם ברמה החברתית והאנושית.
