שלא יהיה לכם ספק, בניגוד למה שאולי חושבים, בימים שלפני יום הכיפורים אנשים לא מחפשים דרכים לכפר על חטאיהם. הם גם לא מחפשים מתכונים לארוחה המפסקת, או בית כנסת קרוב בו יוכלו ללכת להתפלל. רוב האנשים מחפשים דרכים יצירתיות להצטיידות. הצטיידות, שבכל קנה מידה נחשבת חסרת תקדים ביחס לשאר ימות השנה. הצטיידות של כל מה שיכול להפיג את השעמום במהלך יום הכיפורים: ספרים, אופניים חדשים, קלפים, רמי, טאקי, מונופול, מה במשבצת, רביעיות, לגו ואפילו חמש אבנים, כל המשחקים שאף אחד לא מסתכל עליהם אפילו בימים כתיקונם. נראה אתכם מנסים עכשיו לחפש טאקי בחנויות. בכל מקום תשמעו את אותה התשובה – אזל. כאילו ביום הכיפורים מתקיים איזה טורניר טאקי בינלאומי וחסוי. כי אף אחד לא מודה. הרי כולם צמים ומענים את נפשותיהם בבית הכנסת. והטאקי, הוא באורח פלא נעלם מהחנויות.
היעלמות הטאקי מרמזת באופן סימלי על הבעיה המרכזית שיש להורים לילדים עם יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום מבעית מבחינתם, לא מבחינת הפחד של האדם מפני מה שיגזרו לו בבית דין של מעלה, אלא כי זהו היום שבו הוא צריך להסתכל לילדים שלו בעיניים וממש לעשות איתם משהו, בעצמו. אי אפשר לתקוע אותם מול הטלוויזיה, להקפיץ אותם לקולנוע לצפות באיזה סרט, או לשלוח אותם לחברים. אין לימודים, אי אפשר לנסוע לסבא וסבתא או לטיול או סתם לנסוע כמה שיותר רחוק. ההורים חווים סוג של חרדה ועל מנת להתמודד עם החרדה הזו, הם פשוט מצטיידים בכל מה שיכול לעזור להם להפיג את השעמום של הילדים. ההתמודדות הזאת של האחד על אחד עם הילדים ללא חוצצים, גרמה לחברה שלי להבחין בכיפור שעבר שלבת שלה יש עיניים ירוקות.
אני שועלה למודת קרבות. הגדול שלי, כבר ממש גדול, ואף על פי כן, ערכת יום הכיפורים תמיד בשלוף אצלי. אף אחד מהילדים שלי לא יגיד שמשעמם לו איתי ביום הכיפורים, כי ישר אני קורעת אותו במרתון טאקי, שמשאיר אותו תשוש כל כך, שהוא חייב לנוח לפחות עד צאת הצום. שיהיה לכם צום קל, חתימה טובה והכי חשוב בהצלחה בטאקי.
סיגלית הופרט שגב
מנהלת שלוחת בית היימן
החברה למרכזים קהילתיים עכו
