יום רביעי , מאי 22 2019
בית / גליל מערבי / תספורת בשפת הסימנים
דייקנות ומיומנות, אלברט אפריאט צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור
דייקנות ומיומנות, אלברט אפריאט צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור

תספורת בשפת הסימנים

כמעט יובל שנים שהוא פוקד בכל בוקר את המספרה הקטנה שלו, אלברט אפריאט מנהריה נולד חירש-אילם וחווה חיים רצופי תלאות, אבל זה לא הפריע לו לצבור לעצמו עשרות לקוחות ותיקים וצעירים, רובם "מכורים" לידיו המיומנות, הם כבר מצאו דרכים יצירתיות לתקשר איתו ולקשור עמו יחסי ידידות וקרבה

כבר עשרות שנים שאלברט אפריאט הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הנהריני, אין כמעט גבר בנהריה ובסביבתה שלא עבר מתחת ידיו של הספר המיומן שלא מסוגל להחליף מילה עם אף אחד מלקוחותיו ובכל זאת מצליח, בדרכו שלו ובנועם הליכותיו לתקשר עם כל אחד ואחד מהם בדרכו שלו.

אפריאט (78), נולד וגדל בקזבלנקה שבמרוקו, כבר בהיותו פעוט התחוור להוריו שהוא אינו מסוגל לשמוע או לדבר ומאז בעצם החל להיאבק על מקומו. ההורים, שידעו שמציאות החיים אינה קלה לאנשים בריאים, חששו ודאגו מאוד לעתידו של הבן. בהיותו בן תשע בלבד נאלצו אפריאט ואחותו היחידה להתמודד עם מותה של אמם שנפטרה בבית, לנגד עיניהם לאחר שלקתה בהתקף לב. אלברט הקטן נותר עם אביו הקפדן, בעוד אחותו נשלחה לגור עם דודתם, במשך שנים לא פגש אותה, עד שעלה לישראל וכאן התאחדו: "את הרגע ההוא שבו איבד את אמו", מספרת בתו, גילה בן ארי (43), שמתרגמת את סימניו ומספרת את סיפורו: "הוא לא ישכח לעולם. הוא נוהג לשחזר את רגעי מותה, וחוזר אל הרגעים הקשים, שעיצבו את אישיותו, הגעגועים אליה וחסרונה צרבו את נשמתו. אחרי מותה, אבא נשאר לגור עם אביו, סבא שלי, שהיה איש קשה וקפדן, אף שלבו תמיד יצא לבנו, הוא דאג לו ולבו היה מלא חמלה כלפיו ולכן החליט "להכין" אותו לעולם הגדול בדרכים שמצא לנכון".

תוך שהיא מרוכזת בסימנים של אביה, ממשיכה הבת ומגוללת את סיפור ילדותו: "אבא מספר שסבא דרש ממנו דייקנות ומשמעת בכל דבר שהוא עשה. כך למשל, הוא נהג לצאת לעבוד כשהוא משאיר הוראות ברורות: אבא היה צריך לנקות את הבית ולבשל. כשסבא היה שב הביתה מהעבודה, השולחן היה צריך להיות ערוך ומסודר והאוכל מונח על השולחן. סבא גם היה מקפיד איתו על שמירת השבת והמסורת, כחלק מהקניית הערכים. את ראשו תמיד הטרידה מחשבה אחת: איך הילד הזה, החירש-אילם, יסתדר בחיים".

את מסגרת בית הספר הוא לא חיבב יתר על המידה, הוא לא רצה ללמוד והסיבות ברורות לכן, נהג לברוח מהלימודים, וביצע לא מעט מעשי קונדס.

אביו, שניסה להחזיר אותו שוב ושוב אל ספסל הלימודים נאלץ בסופו של דבר לוותר ולכן שלח אותו לעבוד מתוך מחשבה שאם יתמקצע בתחום מסוים, יוכל לנתב את דרכו בחיים.

הכי קרובה אליו. אפריאט ובתו גילה צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור
הכי קרובה אליו. אפריאט ובתו גילה צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור

"סיפורים שלא הכרתי"

נאמן להחלטת האב התנסה אפריאט במלאכות שונות: חייטות, גיהוץ ועוד, אך לא מצא באלה את ייעודו. בסופו של דבר, השתלב במספרה השכונתית ולמד את רזי מקצוע הספרות.

בראשית שנות השישים, כשהוא בן 20 עלה אפריאט לישראל באישון לילה, משפחתו הגיעה לבית שמש, שם חיפש את דרכו.  חודשים ספורים לאחר מכן  נפגש עם חברת ילדות, שסיפרה לו על נהריה. "חברת הילדות של אבא היא זו שבזכותה אבא עבר לנהריה" מספרת בתו, "מפיה אני שומעת סיפורים שלא הכרתי על דרכו של אבא, היא ואחיה מאוד דואגים לו עד היום ובכל יום מגיע אחד מהם לבקר אותו במספרה. סבא עלה לארץ אחרי אבא כי היה לו חשוב להיות קרוב אליו, לוודא שהוא מסתדר".

בן ארי ממשיכה ומספרת כיצד פילס אביה את דרכו בעולם בלי לדעת קרוא וכתוב "אף שאבא אינו יודע קרוא וכתוב,  הוא מאוד חכם וניחן באינטואיציה חדה, כך למשל, אם אנחנו מדברים על משהו, הוא יכול פתאום לקחת חלק בשיחה, אף שאינו שומע את הדברים – הוא קולט הכל. אנחנו מתקשרים איתו בידיים, בשפת סימנים לא רשמית אלא בזו שפיתחנו בינינו".

במספרה הקטנה שלו בנהריה, אי אפשר להתעלם מנוכחותו המרשימה של האיש הגבוה והחייכן שהגיע לנהריה לפני כיובל והתקבל  לעבודה במספרה היחידה בעיר שנקראה, 'המספרה של אמיל'. בשלב מסוים החליט ביחד עם עמית למקצוע לצאת לדרך עצמאית והשניים פתחו מספרה בחלקה האחורי של כיכר הדקל, עד מהרה הפכה המספרה השכונתית למוקד עלייה לרגל לוותיקים וצעירים גם יחד.

זמן מה לאחר שהשתקע בעיר וביסס את העסק שלו הכיר אפריאט את האישה שתהפוך לימים לאם ילדיו, קראו לה דינה והוא החל לחזר אחריה, נחוש בדעתו לכבוש את לבה: "מאז ומתמיד אבא היה מאוד אלגנטי, ג'נטלמן, גבר נאה, גבוה ומרשים, שפינק את אימא במתנות וכיבד אותה מאוד", מספרת בן ארי בחיוך, "זה קסם לאימא שלי, שהייתה אף היא אישה יפה, היא אכן התאהבה בו ולא חלף זמן רב לפני שהוא הגיע לבקש את ידה, הוריה נעתרו והעמידו לשניים חופה וקידושין". האהבה הגדולה ששררה בין בני הזוג חיזקה אותם במשך יותר מעשור במהלכו לא הצליחו להביא ילד לעולם. כך חלפו להן כמעט 11 שנים עד שבאחד הימים דינה הרתה, ללא טיפולים או התערבות כלשהי. השמחה העצומה בבית אפריאט  נמהלה בעצב, עת תשעה חודשים לאחר מכן ילדה דינה תאומות שאחת מהן לא שרדה ונפטרה דקות לאחר שנולדה, אבל אלת המזל האירה להם פנים פעמיים נוספות כאשר הביאו לעולם בן ובת נוספים.

בן ארי, הבכורה מבין התאומות מדברת בגילוי לב על מוגבלותו של אביה: "אף פעם לא הרגשתי שיש לי אבא עם מוגבלות. הוא ניהל את הבית ביד רמה ודאג לכל כשאימא עוזרת לו עם הקריאה והכתיבה. יש לו קודים שהוא פיתח כדי להתמודד עם החיים. לאימא ולו הייתה שפה מיוחדת, שפה משלהם, שרק הם הבינו. הם הצליחו להעביר מסרים אחד לשנייה רק במבטים. היו להם חיים מורכבים ללא ספק,  אבל התקשורת ביניהם הייתה מקור החוזק שלהם.

"מה אעשה פה לבד"

בשנת 2001, כשהיא בת 53 בלבד, הלכה דינה אפריאט לעולמה, עולמו של בעלה התנפץ לרסיסים והוא שקע בדיכאון עמוק: "אמא נפטרה מסרטן", משחזרת הבת בכאב, "היא החלה להשתעל והרופאים נתנו לה אינהלציה וכדורים, אבל דבר לא עזר. באחד הימים היא הופיעה בביתי בירושלים והתלוננה על שיעול חריף במיוחד. לקחתי אותה לבדיקות ובתוך שבוע וחצי אובחן גידול סרטני באחת מריאותיה". קולה של גילה משתנק ודמעות מציפות את עיניה כשהיא נזכרת בימיה האחרונים של אמה: "זה היה ערב פסח, עמדתי במטבח והיא הדריכה אותי בבישול, ימים ספורים לאחר מכן, בליל הסדר הדרדר מצבה ואבא נותר ער כל הלילה כדי להשגיח עליה. בצאת החג לקחתי אותה לבית חולים בירושלים. בבוקר, אבא הגיע ואמר לה שהוא חוזר לנהריה לעבודה, לא חלפו כמה שעות והוא שוב ניצב בדלת כששאלתי אותו מה קרה סיפר: 'נסעתי ברכבת עד נהריה ירדתי ברציף ועליתי לרכבת הבאה חזרה לכאן. הרגשתי שאני צריך לחזור'. באותו הערב נראה היה שמצבה משתפר, אפילו הבאתי לה בגדים חדשים לחג, אבא עזר לה לאכול והיא הלכה לישון, לא חלף זמן רב כאשר רופא נכנס לבדוק אותה ואמר שיש לה מים בריאה וצריך לנקז אותם. הצוות ביצע את ההליך שממנו אימא שלי כבר לא התעוררה ונותרה במצב של תרדמת. ניסיתי להסביר לאבא מה קרה, והוא התיישב לידה ובשפה שלהם ביקש ממנה לקום, התחנן שלא תשאיר אותו לבד. סמוך לחצות קראנו לכולם שיגיעו להיפרד. אבא היה מרוסק. בלילה הבאנו רכב גדול ונסענו לנהריה עם גופתה. הדרך הייתה נוראית, אינסופית. כשאבא נכנס הביתה, הוא היכה את פניו וזעק. 'מה אני אעשה פה לבד'. ישבנו שבעה רק לאחר צאת החג, אבל אבא נכנס למיטה וסירב לצאת ממנה.

מאז מותה של אימא, אני היחידה בעצם מבין אחיי שמתקשרת עם אבא הכי טוב, בשלב מסוים לאחר גירושיי, עברתי לגור אצלו עם בתי הקטנה ולאט לאט התרגלנו לשגרה החדשה שנכפתה עלינו. אני חושבת שרק אחרי שנה הבנתי באמת שאימא נפטרה, שנה שבה עבר הרבה על שנינו, כמו אותו יום שאבא ביקש מופלטה, אבל לא ידעתי איך להכין, אז הלכתי לכל השכנות המרוקאיות בשכונה ושאלתי איך עושים מופלטה, ככה למדתי והכנתי לו את המופלטה הכי טעימה שיש".

רגעים של שמחה

הצער והאובדן פגעו קשות באפריאט ולפני כחמש שנים הוא עבר ניתוח מעקפים. בתו מספרת שבאחד הימים בעת שיצא הביתה להפסקת הצהריים חש ברע והתלונן על לחץ בחזה, הוא לא איבד זמן ומיהר למרפאה, שם התברר שהוא בעיצומו של אירוע לבבי, הוא הועבר לבית החולים ונותח בניתוח לב פתוח: "מה שהציל אותו הם חושיו החדים", משחררת בתו אנחת רווחה. "הוא הרי לא היה מודע לתסמינים, ועם זאת היה לו ברור שמשהו מאוד לא טוב קורה לו. באותו יום נסגרה המספרה למשך כמה חודשים. באחד הימים, כשהרגיש טוב יותר שכנעתי אותו לצאת למספרה, כדי שייצא קצת מהבית. אנשים שעובדים בסביבת המספרה שלו יצאו מהחנויות שלהם והתחילו לחבק ולנשק אותו. שאלו אותו לאן נעלם וסיפרו שדאגו לו. במילים אחרות, למרות שהוא לא מסוגל לדבר עם אנשים או לשמוע את מה שהם אומרים, הוא הצליח לבנות עולם שבו יש לו יכולת לתקשר לא רק איתנו, בני המשפחה, אלא עם כל הסובבים אותו. באותם רגעים של שמחה ספונטנית הצטערתי שלא צילמתי את רגעי החום שהורעפו עליו. לא פלא שאבא מאוד אוהב את נהריה, ומעולם לא רצה לעזוב אותה".

אני והספר שלי/ עובד ניר

שנת 1974, אני בן 28. אשתי ואני עוברים מהקריות לשבי ציון, ולי יש רעמת שיער שמכעיסה את אשתי: "יאללה, סע לנהריה", היא מדרבנת אותי, "תמצא ספר, אתה נראה כמו אריה".

בנהריה של אותם ימים, יש אולי שבעה ספרים. אני עובר מאחד לשני ושואל:  "מספר עם תער"?  "לא", נאמר לי,  "אנחנו מודרניים, עובדים עם מספריים, לך ליד המשביר, שם ישנם שני ספרים, שניהם מספרים עם תער".

אז אני הולך, יושב ומחכה לתורי, והנה אני מוזמן לשבת אצל אחד גבוה ומתחיל להסביר לו מה אני רוצה.  הספר השני מקשיב ומסביר לגבוה עם הידיים ותנועות השפתיים מה אני צריך. הספר מבין ועובד במקצועיות מדהימה, לא אומר מילה, בסוף הוא מציב מראה מאחורי ראשי ומחכה לאישור….אני מניד בראשי בסיפוק: מצאתי את ספר חיי.

עבר חודש,  אני מגיע שוב, הגבוה עסוק, אז אני הולך לשני. מזכיר לו ,"כמו בפעם שעברה". דווקא זכר אותי. כשהוא מסיים, אני מניד ראש לשלום לגבוה, הוא מזעיף פנים לעומתי ולא אומר מילה. "הוא כועס עליך" מסביר השני, "אתה לקוח שלו." או-קיי, הבנתי.

מאז אני מקפיד לחכות לגבוה, וכבר חלפו 45 שנה. בשנת 1986 עברתי לגור בארצות הברית לכמה שנים, ניסיון אחד  ב"סופר קאט", רשת מספרות גדולה, ונשבעתי שאפילו אם אדלג על חודש, אני מסתפר רק אצל אלברט. בכל נסיעה לארץ, בערך כל חודשיים, מתייצב ביום שישי בשעה שמונה, ומחכה שיגיע עם כוס קפה שלקח מאחד מבתי הקפה בסביבת המספרה. חיוך טוב, חצי שעה של  ריכוז והתעמקות בכל שערה, לחיצת ידיים ופרידה – אבל רק עד הפעם הבאה.

לפני חמש שנים, מקבל את פניי פתק רהוט, "לרגל מחלה, המספרה תהיה סגורה בחודשים הבאים".

האיש עבר ניתוח מעקפים, לפני כל פעם שאני מנסה ספר אחר, אני בודק אם חזר. נפגש עם "מכורים" כמוני.  היום כבר יש בנהריה הרבה ספרים, כנראה שכולם טובים, חתני ושני נכדיי מסתפרים באופן קבוע אצל ספר אחר, שלומי, מבסוטים, ניסיתי,  האמת? בסדר גמור, אבל לא יכול לוותר על ההרגל, הטקס החוזר על עצמו, ההתעמקות בכל שערה, היישור בתער, שכנראה כבר אבד עליו הכלח. כשחזר מהניתוח, התחבקנו ללא מילים, ושבו בנים לגבולם.

לפני שבועות ספורים, ניסיתי ברביעי ובחמישי –  סגור.  לא יכולתי לדעת, חייבים להניע את האוטו ולמצוא חנייה, רק כדי לגלות שהמספרה סגורה. אין דרך לצלצל ולהזמין תור. לפני שאני מרים ידיים, מנסה גם בשישי, חיוך טוב מקביל את פני. אתה בסדר? אני שואל מודאג? כן, כן, עושה תנועה ביד, בסדר.

אני מסתפר, נכנסים אנשים ומחכים בתור. מחליפים אתו תנועות ידיים. אני מקנא!  מישהו מכם מתקשר אתו – אני שואל? "בקושי" – באה התשובה. נכנס מישהו עם "צפון-1", אני מראה לו על העיתון, זה שלי. רוצה לכתוב עליך כתבה, יש לך אישה? ילדים? להפתעתי, הוא מוציא פתק עם חמישה שמות ומספרי טלפון. אני מצלם, מחזיר לו, ורץ לצלצל להם. בסוף בתו עונה לי. מספר לה את הסיפור שלי עם אביה, אלברט הספר האילם. מקווה שהכתבה תספר לכם- כל לקוחותיו, את סיפור חייו.

 

 

 

בדוק גם

כאילו ילדתי תאומים. אלן שיקלי צילום: ריטבו צילומים

נהריה: גידול במשקל חמישה ק"ג הוצא מגופו של מטופל

במשך עשור סבל אלן שיקלי מנהריה מקשיי נשימה חמורים שהסיבה להם לא הייתה ברורה. לאחרונה אובחן בבטנו גידול סרטני שהוצא בניתוח במרכז הרפואי לגליל. שיקלי: "עכשיו אני מרגיש מצוין"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *