איך הייתם מגיבים אם הילד המקסים שהבאתם לעולם היה מספר לכם, ככה, פתאום באמצע החיים, שהוא מרגיש כלוא בתוך עצמו, שהוא בעצם היא. זה בדיוק מה שקרה ללהב חדד (32) מכרמיאל.
היא נולדה כבן בכור למשפחה מחבקת ועוטפת. כבר בגיל העשרה הרגישה בלבול וחוסר ודאות בכל הנוגע לזהותה המגדרית, אבל בחרה לשתוק, להחזיק את הכל עמוק בבטן. היא סיימה את בית הספר התיכון, שירתה בצה"ל ובמהלך השירות אף התנדבה לעבוד עם ילדים על הרצף האוטיסטי. אחרי השחרור, עברה לתל אביב החלה ללמוד אנימציה ב"קאמרה אובסקורה". על פניו, החיים התנהלו על מי מנוחות, אלא שמתחת לפני השטח, היא לא ידעה מנוח, בהדרגה החלה לאבד ממשקלה ושקעה בדיכאון. אמה, ענת, זיהתה את רוחות הסערה שמתחוללות בנפשה של בתה וישבה איתה לשיחה: "השיחה הראשונה התרחשה לפני כשש שנים, היא פשוט שאלה אותי כל מיני שאלות" נזכרת להב חדד, "וקיבלה בהתחלה הרבה "לא". בשלב מסוים, היא נגעה בשאלת המגדר ואז אמרתי לה בכנות שאני מרגישה תקועה, כלואה בתוך זהות שאינה אני".
מרגע זה ואילך, יצאה חדד למסע מטלטל ומורכב שהגיע לשיאו לפני חודשים ספורים כשנסעה לתאילנד, שם עברה ניתוח לשינוי מין: "אחרי השיחה הראשונה עם אימא ובהדרכתה, הלכתי לפסיכולוגית ואחרי זמן מה כבר קיבלתי את אישורה להתחיל את הטיפול ההורמונלי. כשהגעתי עם האישור למרפאה, פגשתי אנשי צוות נבוכים שלא ממש ידעו איך מטפלים בי, אז זה לקח קצת זמן עד שעברתי את כל הפרוצדורה הראשונית, רופא המשפחה הוכנס לתמונה, כך שיכולתי לקבל את ההורמונים על בסיס קבוע".
בשלב הבא וכדי שתוכל להמשיך את הטיפול היא התבקשה לפגוש גם פסיכיאטר ב"רמב"ם" ורופאה אנדוקרינולוגית בבית החולים "איכילוב" המתמחה בתחום המגדר. לצד המפגשים עם הרופאים החלה בטיפולים להסרת שיער ואז, ברגע שהטיפולים הפכו לעובדה מוגמרת, הגיעה אנחת הרווחה הראשונה: "ההקלה שהרגשתי הייתה עצומה", היא מספרת בחיוך, "זה היה אצור בתוכי כל כך הרבה זמן עד שכבר לא יכולתי עוד. אחרי שעברתי את המשוכה הראשונה הזו, והבנתי שאימא שלי איתי לכל אורך הדרך, היה לי ברור שאני צריכה לספר את זה גם לאבא שלי וזה היה מורכב יותר, כי הוא בא ממשפחה דתית, אז בשלב הראשון כתבתי לו מכתב, סיפרתי בקצרה את מה שעבר עלי בשנים שחלפו וביקשתי לשבת איתו לשיחה, הוא הסכים ושוחחנו, אבל לא היה לו קל לקבל את זה, גם המשפחה שלו התקשתה להשלים עם זה, אחותו הגדולה, שהיא דודתי ניתקה איתי קשר לחלוטין ולסבתא שלי החליטו שלא מספרים בכלל. גם אחי הצעיר (23), התקשה להבין את הסיטואציה החדשה. מנגד, אחותי (30), שעד אז חשבה שיש לה שני אחים, שמחה לגלות שיש לה עוד אחות. היה לי מזל גם עם משפחתה של אימא ועם רוב החברים שלי, שקיבלו את השינוי באהבה וחיבקו אותי".
שמתי את הכל על השולחן
באותם ימים היא כבר חיה בדירה שכורה בתל אביב, סיימה את לימודי האנימציה ועבדה בקפיטריה שפעלה בתוך "סמינר הקיבוצים": "מנהל הקפיטריה היה אדם חרדי, שקיבל אותי כמו שאני, לא התווכח, לא שאל שאלות מיותרות, פשוט זרם איתי ולכן המשכתי לעבוד שם עד תום תקופת המכרז שלו. כשזו הסתיימה החלטתי להמשיך ללמוד, נשארתי בסמינר ונרשמתי ללימודי עיצוב במ.
במהלך הלימודים שלחתי קורות חיים לתיאטרון הלאומי "הבימה". בראיון הראשון שנערך לי, שמתי את הכל על השולחן, סיפרתי שאני טרנסג'נדרית וגם אמרתי בכנות שאני שוקלת לעבור ניתוח לשינוי מין שבגללו סביר שאיעדר מהעבודה לתקופה מסוימת. התקבלתי לעבודה כמעט מיד ואז גיליתי שאני לא היחידה, עבדתי לצד הומוסקסואל ולסבית והבנתי שאת התיאטרון זה לא באמת מעניין, כל עוד אני מבצעת את העבודה שלי כמו שצריך, מה גם שהייתי מאוד פתוחה ולא חששתי לשתף אחרים בתהליך שאני עוברת".
והיא אכן פתוחה מאוד וגלויה, לפגישה שלנו היא מגיעה מלווה באמה שמדגישה ממש בהתחלה: "אני כאן כדי להיות לצדה, הבמה היא של להב".
להב חדד היא צעירה חייכנית, חמה ומשוחררת, היא מדברת בגילוי לב על המסע שלה אל עצמה ומבהירה לי שאפשר לשאול אותה הכל, שהיא מוכנה לדבר על הכל, שחשוב לה שהסיפור שלה יגיע לבני נוער ששרויים באותם לבטים שעד לא מזמן היו מנת חלקה: "במהלך הטיפול ההורמונליים יצאתי עם אימא שלי להרצאות משותפות שבהן סיפרנו את הסיפור שלי מנקודת המבט שלי ושלה ואז, ככל שהזמן חלף בשלה אצלי ההחלטה לעבור ניתוח לשינוי מין".
בישראל, תהליך לשינוי מין אורך כשנתיים לפחות, מי שמבקש לעשות זאת נדרש להופיע בפני ועדה שמקיימת מספר דיונים מתישים ורק בסופם ניתן האישור, וגם אז, ניתוחים כאלה מתבצעים רק במרכז הרפואי "תל השומר". חדד ביקשה לחסוך לעצמה את הפרוצדורה המתישה, ולאחר שקיבלה ייעוץ והכוונה מהמרכז הגאה, החליטה לעבור את הניתוח בתאילנד: "בראש ובראשונה, רציתי שתהיה לי האפשרות לבחור את המקום שבו אנותח ואת המנתח, כי זה לא עניין של מה בכך. לכן, עשיתי בדיקות, שאלתי, התייעצתי, התלבטתי ובסופו של דבר הבנתי שהקליניקה בצ'ון בורי, תאילנד נחשבת לאחת הטובות בעולם ובה עובד ד"ר סופון, מנתח שנחשב לראשון בעולם בתחום. בכל מקרה, זה לקח כשנה וחצי עד שנקבע לי תור, אבל לפחות בחרתי בעצמי את הרופא ולא נדרשתי לעמוד בפני ועדות שיחליטו מה טוב בשבילי".
עלותם של הניתוח ותקופת ההחלמה במלון הצמוד לקליניקה הסתכמו בכ-100 אלף שקלים, הוריה התגייסו לסייע ואמה אף נסעה איתה לתאילנד: "זאת לא הייתה שאלה בכלל", מספרת האם, ענת חדד, "אין מצב שבו הייתי נותנת לה לעבור דבר כזה לבד. מתחילת התהליך, נתתי לה לקבל את ההחלטות שטובות עבורה והייתי שם רק כדי לתמוך. אני מאמינה שלכל הורה יש לבטים ומשברים בתהליך גידול הילדים ויש הורים שעוברים דברים קשים יותר. כשהיא התחילה בטיפול ההורמונלי הלכתי למפגשים של הורים שהתמודדו עם מצבים דומים, בהתחלה לבד ובהמשך עם בעלי. בסוף היא הבת שלנו, ולנו, כהורים רק חשוב שהיא תהיה שלמה ומאושרת. אם יש משהו שכואב לי, זו הידיעה שבמשך שנים היא הסתובבה בבטן עם הלבטים שלה ולי לא היה מושג. הורים חושבים שהם יודעים הכל על הילדים שלהם, אבל ברוב המקרים זה לא נכון. בסופו של דבר, הדבר היחידי שביקשתי ממנה לפני הנסיעה הוא שניסע עם משפחה נוספת, כדי שלא נעבור את זה לבד בארץ זרה. ואכן, בבוא היום, הצטרפו אלינו אימא ובת מקבוצת התמיכה".
פרפרים רקדו לי בבטן
לפני חודשים ספורים, בשיאו של החורף הישראלי, הן נחתו בתאילנד, בשדה התעופה כבר המתינה להן נציגה של הקליניקה שליוותה אותן אל בית המלון שנמצא מרחק צעדים ספורים מבית החולים: "במהלך הימים שקדמו לניתוח נפגשתי עם פסיכולוג, עם הרופאה המרדימה ועם המנתח, השיחות נערכו כמובן באנגלית וקיבלנו הסברים מפורטים על מהלך הניתוח ותהליך ההחלמה. הייתי מאוד נרגשת ואני זוכרת כל דקה מבוקר הניתוח, את הרגע שלקחו אותי לחדר הניתוח, את המרדימה שדיברה איתי והסבירה לי שהרופא כבר נכנס ואנחנו מתחילים, אז גם בא הפחד, פרפרים רקדו לי בבטן".
ענת, מה עובר עליך בשעות שהיא בחדר הניתוח, אחרי הכל, זה לא שהיא הייתה חולה ונזקקה לניתוח, היא נכנסה לשם כצעירה בריאה
"מטבע הדברים, אלה היו שעות לא קלות. בניגוד לנהוג בארץ, שם אין חדר המתנה למשפחות ליד חדר הניתוח, לכן התבקשתי להמתין בחדר שלה. היא כמובן קיבלה חדר פרטי, עם מקלחת ושירותים צמודים, ספה עבורי ומיטה מתקפלת לאחות צמודה שישנה לצדה בלילה שלאחר הניתוח. הם דאגו לכל הפרטים, ובכל זאת, חיכיתי שעות ארוכות עד שמישהי נכנסה אל החדר עם סידור פרחים, זה מה ששמים לכל מטופל לפני שהוא יוצא מחדר ניתוח. כשראיתי את הסידור, הבנתי שהיא בסדר, שהיא כנראה נמצאת בחדר התאוששות. אחרי כחצי שעה גלגלו את מיטתה לתוך החדר. היא הייתה רדומה, אבל הבנתי שהיא בסדר".
להב: "אני זוכרת את הרגעים הראשונים אחרי שהתעוררתי, הייתי עדיין תחת השפעת מורפיום ולא הרגשתי כאב באזור הניתוח. חמשת הימים הראשונים היו קשים, כי במהלכם אסור היה לי לזוז, אפילו לא להתהפך במיטה. שכבתי על הגב, מחוברת לקטטר ורוב הזמן תחת השפעת מורפיום. רק ביום החמישי הרשו לי לקום להתקלח בסיוע של אחות. אזור החלציים שלי היה מכוסה בתחבושות, ממש כאילו שלבשתי תחתונים ולכן לא יכולתי לראות כלום. חלפו עוד שלושה ימים ואז הגיע הרופא כדי להוריד את התחבושות, הוא הסיר את התחבושות שעטפו אותי ובמשך דקות ארוכות הוציא עוד ועוד תחבושות מתוכי. במהלך הניתוח הם ממש עיצבו לי נרתיק והוא היה מלא בתחבושות, ברגע שהן הוצאו, הרגשתי הקלה בבטן. ואז נתנו לי לשתות וביקשו ממני להטיל שתן וזה היה מוזר: בפעם הראשונה, אני עושה פיפי בישיבה ואני צריכה ללמוד איך עושים את זה בלי להתיז על עצמי, אז זה לקח קצת זמן וכמובן שגם הרטבתי את עצמי, אבל הצלחתי לתת שתן וזה היה הסימן הראשון שהכל בסדר. סוף סוף, הייתי אחרי זה".
בתום שבוע של אשפוז היא שוחררה בחזרה אל בית המלון, שם שהתה במשך מספר שבועות נוספים, מידי פעם הורשתה לצאת להליכות, אבל את רוב ימיה העבירה במיטה, או בשיחה עם בנות אחרות שעברו ניתוחים דומים: "הקליניקה הזו, היא כמו סרט נע, תעשייה של ניתוחים לשינוי מין, בכל יום נערך שם לפחות ניתוח אחד וכל המנותחים מגיעים להחלמה במלון, כך שהיה לי עם מי לדבר ולחלוק. האחיות מהקליניקה היו מגיעות מידי בוקר לבדוק את כולנו ולוודא שהכל מתנהל כשורה".
רוצה לאמץ ילד
כחודש לאחר הניתוח שוחררה חדד מהקליניקה והורשתה לחזור לישראל, בשלב הראשון נעזרה בכיסא גלגלים ואחרי כחודש נוסף במהלכו החלימה בבית הוריה, היא כבר שבה לעבודתה ב"הבימה": "כבר לפני הניתוח חזרתי לגור עם ההורים, העלויות הגבוהות של הניתוח, הבהירו לי שלא אוכל בשלב הזה להחזיק דירה, אז אני גרה בכרמיאל ונוסעת ברכבת לתל אביב מידי יום וזה נהדר. יש לי הרבה חברים גם כאן בגליל וגם בעבודה ובסך הכל, אני מרגישה שאני בפתחה של תקופה נפלאה".
בשבוע שעבר היא העלתה פוסט באחת מקבוצות הפייסבוק של כרמיאל והעלתה את האפשרות להצעיד בעירה את מצעד הגאווה. התגובות לא איחרו לבוא: "היו כאלה ששיבחו אותי וכתבו שראוי שהמצעד יצעד גם בכרמיאל, כך גם הבנתי שיש פעילים שכבר מנסים לגלגל את זה, ומנגד, היו גם תגובות פחות נחמדות של אנשים שחשבו שיש דברים חשובים יותר לקדם, או שכרמיאל ממש לא צריכה את זה וכן, היו גם תגובות בוטות. וזה בסדר מבחינתי, כל אחד זכאי להחזיק בדעתו. אני, באופן אישי, מקווה שהמצעד יצעד בקרוב בכרמיאל, ואני לא מתכוונת למפגן בוטה, אלא לפעילות מתונה שתתרום להעלאת המודעות בקרב הציבור, כי זה משהו שכל כך חסר".
אם כבר מודעות, אנחנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הבחירות החוזרות לכנסת, עם ממשלת מעבר שבה מכהן שר חינוך שמאמין שזה אפשרי ולגיטימי לעשות טיפולי המרה. מה דעתך?
"אני אומר את זה פשוט, שמעתי את דבריו של רפי פרץ שהתרברב על טיפולי המרה שצלחו, אני קוראת לו להביא לקדמת הבמה אדם אחד שהטיפולים האלה עבדו מבחינתו. אני בטוחה שלא יימצא כזה, מה שכן יש, זה צעירים מבולבלים, שנכנעים ללחץ שמפעילים עליהם רבנים ולכן גוזרים על עצמם שתיקה, אבל מה שהם באמת מרגישים, לא נעלם, ולא ייעלם, זה רק יגדל ויתפח אצלם בבטן, עד שזה יתפוצץ, תסכול כזה יכול, חלילה, להוביל להתאבדויות".
על זוגיות היא עוד לא חושבת בשלב הזה, אבל היא כבר סימנה את המטרה הבאה: "אני חולמת לאמץ ילד, זה היעד הבא שלי. אני לא אצא למשל לדייטים, כי זה לא מתאים לי. באופן אישי, אני צריכה להרגיש חיבור חזק לאדם מסוים, לפני שהיחסים בינינו יהפכו לרומנטיים, אם אפגוש אדם כזה והחיבור יתרחש – זה יהיה נהדר. אם לא, אני אקח קצת זמן לעצמי, אתבסס מעט, אחסוך כסף, אושיט יד לכל מי שמרגיש לכוד ומבולבל ואשמח להקשיב ולסייע בכל דרך, ואז אצא למסע האימוץ. כרגע אני מאושרת מתחושת השלמות שעוטפת אותי מאז הניתוח, שיגידו מה שיגידו, אבל אני אישה".
