שבע מכות פטיש

חייה של דורית צימרמן מלימן היו רצופים בעליות ומורדות: מפעל חייה נסק ואז התרסק, את שני ילדיה נאלצה לגדל בחו"ל כי אביהם לא התיר לה להביא אותם ארצה. בעלה השני שעמו הקימה חברה לבגדי ספורט לקה בנפשו ובמכות פטיש רוצץ את גולגולתה. עכשיו היא מנסה לאחות את השברים, לשקם את החברה ולהמציא את עצמה מחדש
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on print
החבר הכי טוב. צימרמן עם הכלב, בטטה צילום: אדריאן הרבשטיין

לפני כשבועיים סגרה דורית צימרמן (60) מלימן את מפעל חייה. אחרי כמעט שני עשורים בהם ייצרה בגליל המערבי בגדי ספורט איכותיים לנשים, היא נאלצה לצפות בחלק הארי של מפעל חייה יורד לטמיון.

חנות המפעל של המותג שלה שנקרא "מרגריטה" פועלת בשבועיים האחרונים מביתה הפרטי שביישוב לימן, כשהיא בעצמה נאלצת לעשות את עבודת העיצוב והגזירה במתכונת מצומצמת במיוחד: "בשיא פריחתו של המפעל", היא נזכרת בעצב, "עבדו אצלנו כמעט 50 עובדים בתפירה, גזירה ורקמה, קיבלנו פרסים רבים ובשיא אפילו עיצבנו את בגדי נבחרת הספורט של נסיכות ליכטנשטיין, אבל עכשיו נשארתי רק אני".

בעידן שבו מפעלים סיניים השתלטו על עולם הטקסטיל, צימרמן היא עוף מוזר, כי גם היום היא נחושה בדעתה שלא לייצר את הבגדים שלה במקום אחר שאינו ישראל. פעם, אתם ודאי זוכרים, קראו לזה ציונות: "גדלתי בירושלים לאבא שהיה לוחם בשורות ארגון "ההגנה" ואימא שלחמה ב-"אצ"ל". הם היו מוכנים למות בשביל הארץ הזאת וזה המסר שהעבירו לאחותי, לאחי ולי. לכן, לאורך כל הדרך התעקשתי על תוצרת כחול לבן. בין הלקוחות שלי הייתה חברה בריטית גדולה ובשלב מסוים הבעלים שלה דרש ממני להסיר את הכיתוב "made in Israel" : מכל הבגדים. הסברתי לו שזה לא יקרה בשום אופן, והיה לי ברור שהוא עלול להפסיק לעבוד איתנו, אבל לא היה לי אכפת. הייצור בישראל הוא ליבת העסק שלי".

העסק עובד מהבית. צימרמן בחנות המפעל שלה צילום: אדריאן הרבשטיין

רציתי לחזור הביתה

חייה של צימרמן לא היו סוגים בשושנים, וזה בלשון המעטה. כשהייתה בת 17.5 הכירה בירושלים צעיר דרום אמריקאי שהתנדב בארץ, האהבה בין השניים פרחה ואחרי כשנה היא החליטה להינשא לבן זוגה והם עברו להתגורר באורוגוואי, ארץ מולדתו: "בחמש השנים הראשונות חיינו באורוגוואי, לאחר מכן עברנו לניו יורק, שם התגוררנו במשך חמש שנים נוספות, אלא שבתום עשור בניכר הבנתי שאני רוצה הביתה, במהלך השנים נולדו לנו שני ילדים (טל, 38, מאיה, 33) ואני פשוט לקחתי את שניהם ובאתי לארץ, הוא בא אחרי וניסה לשכנע אותי לחזור איתו לאורוגוואי לתקופה קצרה כדי לסעוד את אביו שגסס בשעתו ממחלת הסרטן. למרות שהיה לי קשה, הבנתי אותו וחזרנו לאורוגוואי לחצי שנה נוספת. כשחמי נפטר, ביקשתי לחזור ארצה והוא סירב, לכן החלטתי לקחת את הילדים ולחזור, אלא שאז גיליתי שאני לא יכולה להוציא אותם מהמדינה, כי אבא שלהם סגר את האופציה הזאת. הלכתי לשגרירות ישראל, קיוויתי שהם יוכלו לסייע, אבל דבר לא עזר. בלי הסכמת אביהם, לא יכולתי להוציא את ילדיי מהמדינה".

האפשרות לעזוב את ילדיה ולחזור לישראל, לא באה בחשבון ולכן, נאלצה צימרמן להכות שורשים באורוגוואי. היא עבדה כמדריכת כושר ועם הזמן הקימה שם מכון כושר. לביקורים בישראל הגיעה בכל פעם רק עם אחד מילדיה, מעולם לא התאפשר לה להגיע עם שניהם, אפילו לא לאירועים משפחתיים: "נשארתי שם עוד 16 שנים ארוכות, במהלכן הכרתי את מי שיהפוך לבעלי השני. ואז כשמאיה שלי הייתה בת 16 וטל בן 21 החלטתי שזהו, שאני חייבת לחזור לישראל. סגרתי את המכון ובשנת 2002, חזרתי עם בעלי לארץ, התמקמנו בנהריה והחלטנו להיכנס לתחום הטקסטיל. היה לנו ברור שנלך על בגדי ספורט לנשים, והיו לי המון רעיונות. בעלי היה גרפיקאי, אז הוא עזר בעיצוב של הרעיונות שלי וכך התחלנו".

תופרת בחצי משרה

בשלב הראשון שכרו בני הזוג מבנה מתאים בקיבוץ סער, והעסיקו תופרת בחצי משרה, את עבודות הגזירה של הבדים ביצעו בעצמם ובהדרגה בנו לעצמם מעגל לקוחות צנוע ביותר, אלא שבישראל, כמו בישראל, עד מהרה טפחה המציאות על פניהם: בנקודה 105, על הכביש שבין זרעית לשתולה נחטפו שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר, מה שהביא לפתיחת מלחמת לבנון השנייה: "באותה תקופה בעלי נסע לבקר את משפחתו באורוגוואי", היא משחזרת "ואז פרצה המלחמה, הצבא ביקש שנסגור את המפעל בשל הקרבה לגבול, לא הייתה לי ברירה, ולכן החלטתי לנסוע לבקר חברים בערבה. לקחתי איתי במזוודה כמה דגמים ונסעתי ואז, בתזמון יוצא דופן, בזמן ששהיתי שם קיבלתי טלפון מאישה שמתגוררת בקנדה שסיפרה לי שנתקלה בדגמים שלי באחת החנויות בתל אביב. היא רצתה לבוא למפעל כדי לראות עוד דגמים והסבירה לי שיש לה אתר אינטרנט שבאמצעותו היא מוכרת בגדי ספורט. הייתי צריכה להסביר לה שאין לי אפשרות לפגוש אותה במפעל בשל המלחמה ואמרתי שאני בערבה. היא לא היססה ובאה אלי לשם, ראתה את הדגמים שהיו איתי ורכשה במקום 50 או 60 פריטים. כשהיא חזרה לקנדה, היא העלתה את הכל לאתר שלה ובעקבות זאת יצר איתי קשר איש עסקים מדרום אמריקה שראה את הבגדים ורצה לקנות ממני באופן ישיר. וכך בתוך שנה מאז ההזמנה הראשונה שלו, העסק שלנו גדל משמעותית והתחלנו לייצא לארצות הברית, הונג קונג, סינגפור, קנדה מקסיקו, אנגליה, צרפת ועוד מדינות, בשלב הזה כבר העסקנו יותר מ-40 תופרות והחברה שגשגה".

נשכב עלי וליקק את הדם. צימרמן עם בטטה צילום: אדריאן הרבשטיין

בעוד החברה שלהם מתפתחת ומתרחבת, עלו היחסים בין צימרמן ובעלה, חיררדו קלביחו על שרטון, השניים נפרדו ברוח טובה לבקשתו של קלביחו, אך המשיכו לעבוד ביחד בחברה המשותפת: "הפרידה הייתה לי קשה, וחיררדו שהבין את זה ורצה לנחם אותי, קנה לי כלב מתוק, גולדן ריטריבר שהיה אז בן שלושה שבועות. קראתי לו בטטה ועד מהרה הוא הפך לחברי הטוב ביותר. במהלך השנה שחלפה מאז הפרידה שמרנו על יחסים קרובים ובסופו של דבר גם גישרנו על פערי העבר, חזרנו זו לזה וקנינו בית בראש הנקרה".

במשך שנים ספורות המשיך המותג "מרגריטה" לפרוח ולשגשג, אלא שאז הגיח לעולם מושג חדש: "קניות אונליין". פריחת אתרי הקניות ובהם "אמזון", "איביי" ואחרים נגסו אט אט בלקוחות החברה הישראלית הקטנה שנאלצה להיפרד מעוד ועוד לקוחות עד שנקלעה לקשיים של ממש.

חייבים להפריד כוחות

הימים הקשים שחוותה החברה השפיעה בהתאמה גם על בן זוגה של צימרמן שנקלע למצב נפשי מורכב: "פתאום, משום מקום הוא התחיל לדבר על זה שכולם רוצים לגנוב ממנו, לרמות אותו. הוא היה מוטרד, הגיע לעבודה בשעות מאוחרות ולא היה מרוכז, התרחק מכל החברים שלו והסתגר בעצמו. כל יום שחלף הביא צרות חדשות. ניסיתי לשכנע אותו ללכת לטיפול, ניסיתי לדבר על ליבו, אבל דבר לא עזר. כל הזמן ניסיתי לתמרן בינו לבין העסק שהלך והידרדר. נאלצתי לפטר עובדים עד שנשארתי עם עשרה עובדים בלבד, ואז הבנתי שאנחנו חייבים להפריד כוחות, לא יכולתי להמשיך לתפקד במערכת היחסים ההרסנית הזו, ולאחר שמכרנו את הבית בראש הנקרה, החלטנו להיפרד שוב. שכרתי לעצמי יחידת דיור בראש הנקרה וחיררדו חזר לנהריה".

במהלך שש השנים הבאות במהלכן העסק שלהם הלך ושקע עד שנותר עם תופרת אחת בלבד, הלך והחמיר מצבו של קלביחו. בשלב מסוים הבינה צימרמן שגם על ראשה מרחפת סכנה, ועם זאת בחרה שלא להגיש נגדו תלונה במשטרה, עד שהגיע היום הנורא בחייה בחודש פברואר 2016.

עיניה הכחולות מתמלאות דמעות כשהיא משחזרת את אירועי היום הנורא ההוא שהתחיל בבוקר שגרתי בראש הנקרה והסתיים ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי לגליל: "איפה שהוא בדרך", היא משחזרת, "הוא התחיל לחשוד גם בי, חשב שאני גונבת ממנו, שפתחתי מתפרה אחרת מתחת לאף שלו וזה שיגע אותו. באותו בוקר נורא התעוררתי בתחושה שצריך לשים לזה סוף".

שבע מכות פטיש

"באותו בוקר הוא הגיע לעבודה אחרי 11 בבוקר והתלווה אליי לסידורים. כל הזמן הקפדתי להשאיר אותו בתמונה כדי שיוציא לו מהראש את המחשבות שאני גונבת ממנו. כשחזרנו למפעל אמרתי לו שאי אפשר להמשיך כך, הייתי מוכנה לוותר על חלקי בעסק כדי להתרחק ממנו וזה הדליק אותו סופית. הדבר היחידי שאני זוכרת מאותן דקות הוא שהייתי בדרכי אל האוטו כדי ללכת הביתה, הכלב הלך לצידי ואז כשאני עם הגב אליו הוא בא עם פטיש והתחיל להלום בראשי, בשלב מסוים הנחתי את היד על הראש והוא המשיך להלום עליה, שבע מכות בסך הכל. אני לא זוכרת כלום מהרגעים הללו, ומה שאני מספרת עכשיו מתבסס על מה שסיפרו לי העובדים שהיו במפעל. הוא רוצץ לי את הגולגולת בזמן שהכלב נבח כמו מטורף. הגזרן שצפה מחלון פחד לצאת החוצה, אבל צעק עליו שיפסיק, ואז הוא הניח את הפטיש ואמר לו 'תקרא למשטרה'. בשלב הזה אני זוכרת שכאילו יצאתי מהגוף שלי, ראיתי את כל מה שקורה מלמעלה, אבל לא ידעתי שאני שרועה על הרצפה, שותתת דם. נפרדתי מאבא שלי, מאחי מהילדים ומהנכדים וידעתי שאני הולכת למות. הכלב שלי, בטטה, נשכב מעלי והתחיל ללקק את הדם מפניי. אמרו לי שבכיתי, שאמרתי שקר לי ושביקשתי מים ואז הגיעו המשטרה וניידת טיפול נמרץ של מד"א שהעבירה אותי לבית החולים כשאני מורדמת ומונשמת".

בתוך זמן קצר הגיעו לבית החולים אחיה של צימרמן, גידי, ששימש בשעתו כמנכ"ל עיריית נהריה, גיסתה ואחותה. בהמשך הגיע לנהריה גם אביה המבוגר  ובתך יומיים גם וילדיה שהמריאו מאורוגוואי לישראל ברגע ששמעו את הבשורה: "אחרי כמה שעות הכניסו אותי לבדיקת MRI שבה התברר שבאורח פלא לא נגרם לי שטף דם במוח ולכן הרופאים העריכו שאשרוד, אבל לא ידעו להעריך את היקף הנזק שייגרם לי".

אחרי מעט יותר משבוע ימים שוחררה צימרמן לביתה, הגם שידעה שהעתיד הקרוב צופן לה תקופה ארוכה של שיקום פיזי ונפשי. בעלה, שנעצר על ידי המשטרה נשלח להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים "מזור", שם נקבע כי הוא סובל מפרנויה, אך כשיר לעמוד לדין בהתאם לחוק הישראלי.

מלחמת הישרדות

בית המשפט מצא אותו אשם בתקיפה בנסיבות מחמירות וגזר עליו שש שנות מאסר. נכון להיום הוא ריצה מעט יותר ממחצית תקופת מאסרו וצימרמן חרדה מהיום שבו ייצא לחופשי. במקביל ובסיוע של אחיה שליווה אותה במסירות לאורך כל הדרך ותמך בה בכל דרך אפשרית, הגישה נגד בעלה תביעה אזרחית. בית המשפט קיבל את תביעתה וחייב את קלביחו לשלם לה פיצויים: "אמנם קיבלתי פיצוי על הלסת השבורה שאי אפשר לתקן ועל הטיפולים הפסיכיאטריים והפסיכולוגיים שלהם נזקקתי ועודי נזקקת ובכל זאת, אני עדיין חיה עם "חור" של כמעט מיליון שקל, שהם חובות של החברה שכרגע מונחים רק על כתפיי. מאז שזה קרה ועד היום, אני במלחמת הישרדות, אישית וכלכלית, נלחמת לאזן בין הצורך לשמור על שפיות לבין הכורח לשמר את מה שנותר מהחברה וזה לא הרבה. הזיכרון שלי נפגע קשות, כך גם היכולת להתרכז והתפקוד ביד שמאל. ולכן לקחתי על עצמי את מלאכת הגזירה במפעל, כי כך אני "מאמנת" את המוח שלי להתרכז מצד אחד, ומצד שני, בזמן הזה אני לא חושבת על דברים אחרים".

לאחרונה, כאמור, החליטה צימרמן לסגור את המפעל בסער, במקביל העתיקה את מקום מגוריה ללימן, כדי להיות קרובה לאחיה, ואת הסטודיו וחנות המפעל הקימה בבית, תוך שהיא נעזרת בתופרות חיצוניות. חשוב לה לשמור על החברה שלה מתפקדת ולא, אין לה שום כוונה להיכנע ולהתחיל לייצר בסין. הבדידות, כך היא אומרת בכנות נוגעת ללב, קשה לה מאוד, אבל קשה עוד ממנה החרדה לנסות בשלישית: "אני עדיין בטיפולים פסיכולוגיים, ומקבלת גם טיפולי דיקור שעוזרים לי מאוד, המטפלת שלי, רות חפץ מראש הנקרה שמכירה את הסיפור הנורא שלי, מעניקה לי טיפולים בחינם ואני אסירת תודה לה על זה. קשה לי נורא עם הסיטואציה שבה אני צריכה לקבל סיוע כספי מאחי, ממשפחתי, אפילו הילדים רוצים לממן לי כרטיס טיסה כדי שאבוא לבקר אותם באורוגוואי. במקביל לכל אלה, אני מתנדבת קצת  עם אנשים שחולים במחלות סופניות ומקווה שבעתיד הקרוב אוכל גם להרצות בפני נשים ולספר את הסיפור האישי שלי, אם זה קרה לי, זה כנראה יכול לקרות לכל אחת, או כמעט לכל אחת ולכן חשוב לי לפתוח את העניין לדיון, לשתף ולסייע".

 

אהבתם? שתפו!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram

תגיות

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram