יום רביעי , אפריל 24 2019
בית / פנאי / חקוק בסלע
סולומון לבייב בסטודיו צילום אלכס הובר
סולומון לבייב בסטודיו צילום אלכס הובר

חקוק בסלע

 

האמן-פסל הבינלאומי, סולומון לבייב, שעלה לארץ מקיז'יגיסטן, מציג את עבודותיו הייחודיות בארץ ובעולם ומלמד בסטודיו שלו בעיר ובחיפה. אחרי שזכה בפרס הרמן שטרוק, התחיל גם לאצור תערוכות ובעיקר מעניין אותו נושא השואה. הוא רואה בהכשרת הדור הבא שליחות והיצירה הכי טובה שלו היא היצירה הבאה

סולומון לבייב בסטודיו צילום אלכס הובר
סולומון לבייב בסטודיו (צילום אלכס הובר)

האמן-פסל הבינלאומי, סולומון לבייב, מכרמיאל, נחשב לאחד המובילים בתחומו. לצד העבודות הייחודיות אותן הוא מציג בארץ ובעולם, הוא מלמד בסטודיו שלו בעיר ומכשיר את הדורות הבאים של הפסלים.

לבייב למד בקולג' לאמנות בדוז'מבה, בירת קיז'יגיסטן והיה בנעוריו ממתנגדי הריאליזם הסוציאליסטי. בשנת 1973 עלה לישראל, כאן המשיך את יצירתו מתוך שליחות ואמונה בכח היצירה. כל מי שמגיע לעיר מתרשם מהפסלים המיוחדים המוצבים כמעט בכל מקום. יצירותיו נמצאות באוספים פרטיים בישראל, ארה"ב וגרמניה. חלק מפסליו המוכרים הם: האנדרטה שהציב בחזית בית הכנסת לניצולי אנטופול בת"א לזכר אחיו דוד לבייב שנפטר ממחלת הסרטן, פסל התלמיד היושב על ערמת הספרים בכניסה להיכל התרבות, האנדרטה בכניסה לעיר לזכרו של סרן יגאל אלנבוגן שנפל בשירותו הצבאי ועוד.

במקביל לעבודת היצירה, סולומון מנחה בכרמיאל מאות תלמידים, שהפכו נחשבים בזכות עצמם או אולי בזכות המורה שהקדיש את חייו, למען האמנות. "מגיל צעיר מאוד היה ברור לי שזו דרכי, שהאמנות היא חלק בלתי נפרד מחיי".

לבייב בן 62, נולד בסמרקנט באוזבקיסטן. הוא גדל בדוז'מבה, בירת קיז'יגיסטן, שעל גבול איראן ואפגניסטן. האב היה עורך דין בכיר בפרקליטות הטיז'יקית, ובנוסף לתואר במשפטים אחז גם בתואר בכלכלה ויחסים בינלאומיים. את מעמדו רכש למרות שהיה יהודי והאנטישמיות נפוצה מאוד באותן מדינות, "רשמית האנטישמיות אינה קיימת בקיז'יגיסטן, אבל הורגשה היטב במדינות הבלטיות והמוסלמיות".

האם, גננת במקצועה, הקימה גן ילדים ראשון מסוגו בירושלים. גן במתכונת רוסית,  כלומר הילדים שוהים במקום מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעות הערב, עד שהאמהות מסיימות את עבודתן.

לבייב מספר כי את צעדיו הראשונים באמנות ואת הידע הבסיסי קיבל מאמו: "אמא לימדה אותי לצייר, לימדה אותי אור וצל, קומפוזיציה, ערבוב צבעים, ועוד. הייתי בוועד העיתון של בית הספר ונהגתי להביא הביתה את מה שהייתי צריך להכין עבור העיתון ומצייר בבית. אמא לימדה אותי הרבה דברים גם לחיים".

איך מגיעה משפחה יהודית למקום כמו קיז'יגיסטן?

"הם היו סוחרים והסתובבו בכל העולם. סב סבא ברח מארץ ישראל כי הטורקים רצו לגייס אותו לצבא, הוא עזב לאלכסנדריה כי שם שלטו האנגלים וידע שלא יחייבו אות לשרת בצבא ושם נקבר. המשפחה נדדה והגיעה גם לקיז'יגיסטן מקום שבתקופת הצארים הייתה בו אנטישמיות והיהודים נצמדו לבולשביקים המהפכנים. הייתה שם קהילה בוכרית גדולה. אחד הבנים של סבא הגיע לבריה"מ על מנת להתחתן פעם שנייה. הוא הקים משפחה וכך הגיעו לקהילה הגדולה בסמרקנט".

סיפור העלייה של המשפה מתחיל בשנת 1967 בעת מלחמת ששת הימים. "היינו  בטרמז באוזבקיסטן, על גבול אפגניסטן, את הנעשה קלטנו באמצעות רדיו ששידר מגרמניה. אבא הגיש כבר אז בקשה לעלות לישראל ונאסר עליו לעבוד בגוף ציבורי. רק ביום שבו התחילה מלחמת יום הכיפורים הוא הוזמן למשרדים, שם נשאל האם לאור מה שקורה בישראל הוא מעוניין להגר לשם עם המשפחה, האב השיב בחיוב וכך קרה שביום בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, קיבלה המשפחה את ההיתר לעלות. ב-14 בנובמבר באותה שנה הם הגיעו לישראל.

מי הגיע עם משפחת לבייב?

"הגענו אבא, אמא, סבתא וחמישה ילדים, ישר לירושלים. היה אז חוק שעולים  אקדמאים מקבלים דירה. כך התיישבנו בנווה יעקב. אחרי כמה שנים המשפחה העתיקה מגוריה לתל-אביב. אבא פתח מכולת יחד עם שני אחים שלו".

סולומון שהיה אז בן 18 הופנה לפנימיית מאיר שפייה ללימודי עברית, שם שהה כמעט שנה ושם גם הכיר את מי שעתידה להיות רעייתו, אירנה, שהגיעה מאוקראינה.

בצבא הוא שירת כחובש ימי בחיל הים. במרוצת השירות התחתן וכאשר השתחרר כבר היה אב לבת. אחרי הצבא גרו חמש שנים במגורי צוות של בית החולים שער מנשה, ואירנה עבדה כאחות בפסיכיאטריה.

בשנת 1982 עברו לגור בכרמיאל בעקבות חברים "כל המשפחה גרה בתל אביב, רק אנחנו הצפנו ואנחנו לא מצטערים לרגע. כאן זה הבית". סולומון השתלב בעבודה במפעל בטחוני. "צריך היה להתפרנס, בכל זאת משפחה עם ילדה קטנה", אירנה מצאה את יעודה במקצועה בבית חולים "מזור" שם היא עובדת עד היום.

בכל אותן שנים המשיך ליצור ולעבוד מהבית.

סולומון לבייב עם האשה אירנה , ההורים והבת הבכורה צילום פרטי
סולומון לבייב עם האשה אירנה , ההורים והבת הבכורה צילום פרטי

זמן לאמנות

בשנת 1982 התקבל לבייב לאיגוד הפסלים וב-1993 עזב את המפעל. בשנים אלה היה בוועד של אגודת האמנים והפסלים בחיפה ושם גם הציג.

מה לומדים כדי להיות אמן ופסל בדרגתך?

"למדתי בקולג' בדוז'מבה את יסודות האמנות, רישום, ציור בשמן, פיסול, ציור טכנולוגיה. איך מותחים בד קנבס על מסגרת. אני זוכר שכשעלינו ארצה לא הייתה אפשרות להביא את כל הרישומים, אז ערמתי אותם ושמתי ליד פח האשפה ונעמדתי מאחורי הפח ובכיתי כשראיתי איך הם לוקחים אותם".

בתקופת הלימודים בקולג' הקים תא מחתרתי למחצה יחד עם חבריו לדירת המגורים. "בכסף שקיבלתי מההורים שכרתי דירה עם עוד שני חברים ללימודים ושם יכולנו לקיים את המפגשים המחתרתיים. לימדנו את האמנים על האמנים שאסור היה ללמוד עליהם כמו פיקסו ואמנים מערביים נוספים. הזמנו מרצים לדירה לעשות סדנאות של אמנות חופשית. אילו נתפסנו היינו מואשמים בחתרנות תחת המשטר".

ליל הבדולח סולומון לבייב
ליל הבדולח סולומון לבייב

מה הסגנון שלך?

"סגנון היצירה שלי הוא ריאליסטי פיגורטיבי עם דגש  על הפרופורציות הנכונות ומשמעות פנימית עמוקה של היצירה. אני עובד בכל חומר המאפשר ליישם את הרעיון לאותה יצירה ספציפית: עץ, שיש, גרניט, ברונזה, חימר".

את הסטודיו הראשון פתח ב-1994. הזמינו אותו ללמד בבית נגלר שבקריית חיים, בהמשך החל ללמד גם בבית הגפן בחיפה. "היום אני מלמד בבית הגפן ואצלי בסטודיו בכרמיאל. יש לי 30 תלמידים מכל הארץ שמגיעים אלי לכרמיאל או לחיפה. בעבר היו לי למעלה מ- 50 תלמידים, אבל צמצמתי כדי שאוכל להתפנות ליצירות שלי ולפעילויות בוועדי האגודות השונות".

אחרי שזכה בפרס הרמן שטרוק, החל גם לאצור תערוכות. תערוכות בנושא שואה, נושא שמעסיק אותו למרות שהשואה לא עברה עליהם בקיז'יגיסטן. אל הנושא התוודע בעקבות הסיפורים אותם שמע מאביו.

"המידע עבר בין האנשים איכשהו. אנשים שיצאו מחוץ למדינה נפגשו עם אנשים, ראו מה קורה, הביאו ספרות אסורה. הרוב קרה אחרי השואה. בזמן השואה לא ידעו על קיומה אפילו באירופה. אבא שלי התנדב בגיל 17 לצבא האדום. הוא השתחרר כשבידו האחת חסרות שתי אצבעות וחצי רגל קטועה מפציעה קשה".

הפרס על שם הרמן שטרוק, מחשובי האמנים היהודיים בגרמניה בראשית המאה הקודמת, הוענק לן במוזיאון טיקוטין בחיפה במעמד ראש עיריית חיפה, אז יונה יהב, על היצירה "עימות חזיתי" – יציקת ברונזה על בסיס עץ, המתארת מאבק כוחות בין שתי כפות ידיים מאוגרפות וביניהן יונת שלום, אשר ספק נמחצת, ספק בורחת, ספק מפרפרת בין חיים למוות.

"לאחר קבלת פרס שטרוק ביקשה ממני מלכה ברקן להתחיל לאצור בגלריה של עיריית כרמיאל".

בנוסף לפרס זה יש לו פרסים במוזיאון לנין במוסקבה, ציור שלו מהילדות מוצג שם. יצירה נוספת מוצגת דרך קבע במוזיאון וילברזוב. פסלים שלו מוצבים במילנו, טורינו וריבולי באיטליה.

פסל מעניין שלו מוצב בקניון הקסטרא בחיפה. אנדרטה נוספת מוצבת בבית החולים רעות בתל-אביב. פסלים שלו מוצבים גם במעלות-תרשיחא אחרי שהשתתף פעמיים בסימפוזיון הפיסול "אבן בגליל".

מהי יצירתך הטובה ביותר ?

"היצירה הכי טובה שלי היא היצירה הבאה והיא נמצאת עדיין במחצבות. באנדרטאות ופסלי החוצות, שיצרתי ברחבי המדינה, אני מנהל דו-שיח עם הסביבה הטבעית תוך דבקות באמת הפנימית שלי, כפי שאני מבין אותה. אני מספר את הסיפור שלי".

בתרומת הפסלים לעיר כרמיאל הוא רואה שליחות לקידום האמנות, שזה אחד הנושאים שהכי חשובים לו. "קידום האמנות והנגשת האמנות לעם, לנוער, לילדים היא המשימה שלי. המצב כל כך עגום היום שאם שואלים נערים מי היה מיכאל אנג'לו, או דונטלו הם ישיבו שאלו צבי הנינג'ה. אני רוצה למנוע את זה, ללמד אותם".

אתה חושב שיש סיכוי?

"אני אופטימי. עם תמיכה תקציבית ממסדית אפשר להצליח. עד לא מזמן לא היה שום חלל בכרמיאל שניתן היה להציג בו. עדי אלדר נתן לאמני כרמיאל חלל ברחוב האילנות 17 שהיה ריק. לפני הפרישה שלו הוא הבטיח לשפץ את המקום אבל זה לא בוצע. אנחנו כבר נתנו שם למקום "גלריה 17". בנוסף, עמלים חברי עמותת אמני כרמיאל על בניית בית אמנים שבו ניתן יהיה להזמין כנסים, הרצאות, להציג דברים, שתהיה כתובת לאמנים, ואולי אפילו מקום בו יוכלו לעבוד".

תוכניות לעתיד?

"לפסל, לעשות יצירות, כמה שיותר פסלי חוצות ותערוכות בחוץ לארץ".

בימים אלה הוא מציג במתחם ממילא בירושלים וב-16 לחודש ייפתח המשכן לאמנויות בשדה נחמיה, שם הוא מציג שמונה פסלים.

סולומון לבייב בסטודיו צילום אלכס הובר
סולומון לבייב בסטודיו (צילום אלכס הובר)

 

בדוק גם

אלון בוזורגי (צילום חגאג רחאל)

חלוץ החם: 11 שערים ב- 10 משחקים לאלון בוזורגי

אלון בוזורגי, בנו של אגדת כדורגל בקריית שמונה, הגיע בינואר לאחי נצרת והפך לשחקן הכי חם של הקבוצה בדרך להישרדות * "אני נהנה מכל רגע במכבי אחי נצרת, מצאתי כאן בית חם מאוד" * לטענתו, הוא כבר מוצף הצעות לעונה הבאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *