אם תשאלו את דניאל חיים פחימה מה שלומו, הוא יגיד שהכל בסדר. הוא "רק" ניצל מפיגוע תופת אכזרי בבורגס והיה הפצוע הקשה ביותר. סיכוייו לשרוד היו קלושים. אבל הנחישות שלו והתמיכה הגדולה של משפחתו הביאו אותו לעמוד שוב על רגליו פחות משנה מאז התופת.
פחימה, שהוגדר כנס רפואי, מנסה כעת לשקם את חייו. עכשיו הוא זקוק לנו, לחברה שמסביבו. לפני שלושה שבועות הוא הגשים עוד יעד, עשה צעד אמיץ ביותר וטס לניו יורק במשלחת של בית חב"ד, שמנתה 10 נפגעי טרור ופעולות איבה. דניאל פחימה מקבל את פני בביתו הצנוע בשיכון בעכו. בחור צעיר ונעים הליכות, שקט מאוד, אבל רואים שבתוך כל השקט הזאת מתחוללת גם סערה גדולה.
בתוך המראה החדש, שאיתו ייאלץ להתמודד, נמצא גם בחור הנחוש לחיות חיים רגילים, כמו כולם, חיים שיש בהם, חברה נאמנה בשם דנה, אח "תאום~נפש" בשם אלי, הורים אוהבים, מקסים ועליזה, ואחות ליאת, שתומכים כל העת. אבל התרופה הכי טובה עבורו היא אהבת הנפש שלו- המוזיקה והתקליטייה. לפני הפיגוע עבד פחימה ביחד עם אחיו אלי כדי ג'יי. הם בנו עסק "די ג'ייז האחים", ובעמדת התקליטייה הוא מרגיש הכי טוב שרק אפשר. פחימה היה מוכר תמיד כמי שאוהב לעשות הרבה שמח. כיום, עיקר המאבק שלו הוא לחזור לקדמת הבמה, בדיוק איפה שעמד לפני הפיגוע ששינה את חייו, להמשיך לעשות מוזיקה כל ערב ולהקפיץ את הקהל. אלא מאז הפיגוע העסק של האחים ספג פגיעה לא קלה. לאחרונה, הם החלו לעבוד בשיתוף פעולה עם מנהל האירועים, לירן דנינו.
דניאל רוצה לחזור לקדמת הבמה
לפני שנפצע בפיגוע התופת בבורגס היה דניאל פחימה מעכו די ג'יי מוכר באזורנו וביחד עם אחיו, אלי, הם היו די ג'ייז "האחים". הדבר שהוא הכי רוצה כעת הוא לחזור לעמדת התקליטייה ולעשות מה שהוא יודע הכי טוב – לשמח אנשים. אביו פונה בקריאה נרגשת לחוגגים אירועים, לבעלי אולמות ועסקים: "זה אותו דניאל שאתם מכירים, בואו תשקמו אותו, בואו תעזרו לו. המוזיקה, האירועים והשמחה הם התקווה שלו".
דניאל פחימה הוא הזיכרון החי מאותו פיגוע רצחני. הוא נכווה קשות, איבד את עינו הימנית והוגדר פצוע אנוש. חודשים על גבי חודשים ישבה משפחתו לצידו במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר. תקופה ארוכה היה מחוסר הכרה. גם שם המוזיקה היתה הרפואה שלו.
"אני לא חושב שמישהו יכול להבין את ממדי הפיגוע. לא רק לי זה לא נקלט. אני בכלל לא מרגיש בר מזל שניצלתי. מה שצריך לקרות קורה. אני לא המקרה הראשון, ולצערי, גם לא האחרון. שנה אחרי, אנחנו מזכירים את המקרה וזה לא נעלם, הייתי רוצה שזה ייעלם, אבל זו קלישאה. המקרה שלנו לא יגמור את הטרור. אבל אני לא מתעסק בלהיות חולה או בלהיות עצוב. אנשים מחבקים אותי חזק כל הזמן, הייתי מוכר גם לפני הפיגוע, לא הייתי אנונימי. אבל אם פעם הייתי עסוק בלעבוד, היום אני מתעסק גם בלחיות את הרגע ובאיך לחיות את הרגע".
הכתבה המורחבת תפורסם ביום שישי בעיתון "צפון -1"
