ב-22 באפריל 1979, בדיוק היום לפני 36 שנה, נרצחו בפיגוע בנהריה שלושה בני אדם על ידי חמישה מחבלים, ובראשם סמיר קונטאר, שהצליחו לחדור בסירת גומי מלבנון לשטח ישראל. קונטאר רצח את דני ועינת הרן ואת השוטר שחר אליהו. סמדר הרן, שלימים הפכה לסמל, הסתתרה בביתה עם בתה התינוקת, יעל, שנחנקה למוות בניסיונות להשתיקה.
תא"ל במיל' יוסי צחור מנהריה היה מפקד האירוע באותו הלילה. הוא חטף מקונטאר, שהיה מרחק של כ-5 מ' ממנו, שלושה כדורים וניצל בנס. לימים, היה צחור בין מגישי העתירה נגד שחרורו של קונטאר במסגרת עסקת חילופי שבויים. גם גלי רוזנבאום ממושב רגבה, אז חייל בן 20, היה שם. זה היה בדיוק ביום הולדתו. צחור ורוזנבאום נשארו חברים עד היום הזה. צחור, בן 81, הוא ניצול שואה ואב שכול. בנו הצעיר אוהד, שהתנדב לחיל
הצנחנים, נפטר בשנת 1995 לאחר מאבק במחלה קשה. ארבע פעמים במהלך חייו נפצע בשירותו הצבאי. צחור ורוזנבאום מקווים שאף אחד לא ישכח את הפיגוע הנורא ההוא, צעירים ומבוגרים כאחד.
לרוזנבאום גם יש בקשה אחת: לפגוש את אותה הילדה, בת ה-5, שהסתתרה תחת הכיור במקלט הבניין והוא הוציא אותה על כפיו. עבורו זו תהיה סגירת מעגל.
הם זוכרים היטב את הריח ואת הסכנה, את הצעקות, ובעיקר את השקט שנשאר. לכל אחד מהם הייתה הזדמנות בלילה ההוא להרוג את קונטאר מטווח אפס כמעט, אבל זה לא קרה. בהמשך יסבירו מדוע.
צחור: "יש בעיה לעם ישראל. כתוב: 'זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתך ממצרים'. למה זה כתוב? כי יהודים לא זוכרים. הצבא הצרפתי שונא את האנגלים בגלל מלחמה לפני מאות שנים שנאה עזה עד היום. המשמעות היא שהם זוכרים. אצלנו לא זוכרים אפילו מי היה בן גוריון. מה זה נתב"ג – גם את זה לא יודעים.
"בחיי עברתי את כל הצרות האפשריות, ראיתי המון זוועות, זה ששרדתי זה משום שלמדתי מהר מאוד את החיים. כשסיימתי קורס קצינים בצה"ל, אבי הגיע למסדר סיום ואמר: 'הנקמה הכי גדולה על הנאצים היא שהבן שלי קצין בצבא היהודי'. המשפט הזה השאיר אותי בצבא קבע 33 שנה, למרות שבנפשי אני איש אדמה. עבורי זו הייתה שליחות לשרת את המדינה. אני נכה צה"ל מארבע תקריות שונות תחת אש. בארץ יש שוויון בין כל נכי צה"ל, ומבחינתי זה לא בסדר. יש נפגעי אויב ויש מי שנפגעו באימונים".
הכתבה המורחבת תפורסם היום (רביעי) בגיליון יום העצמאות של צפון- 1
