מורה לחיים

המחנכים שהשפיעו על עיצוב דמותם של אלפי תלמידים בגליל המערבי: מה דעתם על התמורות שחלו במערכת החינוך, על מבחני הבגרות, על ההדתה ולמה רובם מאמינים שהצרות מתחילות בבית
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on print
אינטגרציה מלאה. יוסי זיגלמן צילום: עצמי

 

יוסי זיגלמן (76), תושב נהריה. פרש לגמלאות לפני כעשור לאחר 42 שנים בהן שימש כמורה ומחנך ב"תיכון עיוני", סגן מנהל ומנהל בבית הספר התיכון הרב תחומי של רשת "עמל"

"מערכת החינוך העל-יסודית בנהריה הייתה מאוד סלקטיבית בעבר", מסביר זיגלמן, "בתיכון "עיוני" למדו מיטב תלמידי העיר. מנגד, אלה שלא הצליחו לעמוד בסטנדרטים המתבקשים, נאלצו לחפש חלופות בבית הספר המקצועי של "עמל", או במקומות אחרים מחוץ לעיר. היום, לעומת זאת, אני מוצא שבמערכת החינוך מתקיימת אינטגרציה מלאה שמאפשרת כמעט לכל תלמיד להתבלט בתחומים שקרובים לליבו, או שבהם הוא חזק, הנוקשות שאפיינה את המערכת בעבר פינתה את מקומה להכלה וקבלה וזה יפה בעיניי"

עם זאת, זיגלמן זוכר היטב את הימים שבהם התלמידים וגם ההורים נהגו ביראת כבוד והערכה כלפי צוותי ההוראה, מה שאפשר למורים לקבע את מעמדם כמחנכים לכל דבר: "כבוד למורים היום הוא לא דבר מובן מאליו", הוא ממשיך, "ובכל זאת, אני חושב שהאופן שבו ינהגו התלמידים במורים תלוי במידה רבה בגבולות שהם עצמם יציבו לילדים ובאווירה החינוכית שיכתיב מנהל בית הספר. מעבר לזה, אני חושב שחלק מהבעיה נעוץ בהורים. מעורבות ההורים בעבר הייתה מינורית ועם זאת, מאוזנת. כיום, ההורים לא מעורבים, הם פשוט מתערבים וכשילד או תלמיד רואה שהוריו נוהגים בחוסר כבוד כלפי המורים, הוא מקבל את הרושם שכך צריך וניתן לנהוג וזה, שורש הבעיה"

אף שפרש מתפקידו לפני כתשע שנים, זיגלמן סבור שתופעת ההדתה קנתה אחיזה במערכת החינוך והוא מותח ביקורת נוקבת: "כשנדרשים לקיים קואליציה שעומדת על כרעי תרנגולת, לא מפתיע אותי שזה מה שקורה. מערכת החינוך מושפעת מהכתבות שבאות מלמעלה וכשהחוגים הדתיים שנמצאים למעלה יכולים בכל רגע נתון להנחית מכת מוות על הממשלה, המנהיגות מבינה מה היא צריכה לעשות כדי לשמר את הקיים והיא מיישרת שורות. בזמני, כל הורה יכול היה לבחור לחנך את ילדיו על פי תפישת עולמו, היום, לצערי, כבר לא ממש".

פנחס כרמלי (79), תושב נהריה, פרש לגמלאות לפני כעשור ומחצה לאחר ששימש כמורה ללשון, היסטוריה וספרות וכמנהל פדגוגי מאז שנת 1963. החל את דרכו ב"תיכון עיוני" בעיר וסיים אותה בבית הספר המקיף הרב תחומי "עמל"

"התחלתי את דרכי במערכת החינוך העירונית במסגרת בית הספר "תיכון עיוני", שבו הושם דגש על תלמידים מצטיינים. לבית הספר הזה התקבלו רק הטובים ביותר. הם היו טובים עד כדי כך שניתנה להם האפשרות להירשם לאוניברסיטאות ללא מבחנים, הערכות וכדומה".

כשהוא נשאל על השינויים שעברו על מערכת החינוך מאז ימיו ועד ימינו אנו, הוא אומר בטון נחרץ: "אני לא מקבל את הגישה שיש תלמידים מופרעים, או לפחות רובם אינם כאלה. הבעיה היא שלא מלמדים ולא מחנכים אותם להקפיד על גבולות, כללים ומסגרות. ההורים שלהם הם אלה שצריכים לעשות זאת ואני חושש שהם לא עושים זאת, במקום להגן על המערכת, הם נחלצים להגן על ילדיהם. המנהלים וצוותי ההוראה, מנגד, חוששים מפגיעה ושחיקה במעמדם, בפרט בעידן הטכנולוגי שבו הכל מתנהל ברשתות החברתיות וללא מסננים, וכל אלה יוצרים מעגל קסמים שאין בו, אלא מפסידים.

כרמלי מסכים על כך שתופעת ההדתה פוגעת במערכת החינוך, אך מסייג את דבריו: "אני מתנגד לתופעה הזו בכל ליבי ומאמין שכל אדם וכל תלמיד צריכים להיות חופשיים לנווט את דרכם בעולם כפי שהם רואים לנכון, ללא כל כפייה מצד מוסדות המדינה. עם זאת, אחרי שאמרתי את הדברים הללו ובהיותי אדם חילוני, אדגיש ואומר שאני מחבק ומקבל הנחלה של ערכים בסיסיים ביהדות כמו: "ואהבת לרעך כמוך", או "את מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". באופן אישי, הייתי שמח לראות דור קשוב וסובלני יותר, פחות מתלהם, שלא מרגיש שהוא חייב לצעוק את עמדותיו הפוליטיות מתחת לכל עץ רענן. לאורך השנים, לימדתי גם אזרחות והצגתי בפני תלמידיי את קשת הדעות בחברה הישראלית ועם זאת, הם מעולם לא ידעו מהן עמדותיי הפוליטיות האישיות – וכך ראוי שיהיה".

עושים 'העתק הדבק'. גדי אברהם צילום: עצמי

גדי אברהם (69), תושב נהריה פרש לגמלאות ביולי האחרון לאחר ששימש כמורה ורכז שכבה במשך 42 שנה. החל את דרכו בבית הספר האזורי גליל מערבי, כמורה להיסטוריה, גיאוגרפיה ואזרחות ובשלהי שנות ה-80 עבר ללמד בבית הספר התיכון הרב-תחומי "עמל". בשנת 2012 הוכתר בתואר "המורה של המדינה" במסגרת פרויקט של "מפעל הפיס" ו-עיתון "ידיעות אחרונות"

"אם אני מנסה להשוות את דרכי ההוראה של היום, לאלו שהיו נהוגות בעבר, אני לא מוצא שינויים מרחיקי לכת, למעט כמובן, השימוש בנרחב בעזרים טכנולוגיים שהוכנס למערכת בשנים האחרונות. אם מדברים למשל על מבחני הבגרות, הרי שבגזרה הזו הנוסחה נותרה כשהייתה: הילדים חייבים לשנן, לזכור ואז להוציא את הכל. השינוי, לתפישתי, בא לביטוי בדרכי הלמידה, אם כבר, ואני אסביר: בעבר תלמיד שחיפש מידע על נושא מסוים, היה צריך לכתת רגליים לספרייה, לפתוח אנציקלופדיה ולחפש את הערך שדרוש לו ואז לקרוא היטב, לדעת להפריד בין עיקר ותפל ולסכם. היום, לעומת זאת, זה "ראש קטן", שואלים את ד"ר גוגל, הוא משיב, ולהם לא נותר, אלא לעשות "העתק הדבק". אז בכיתה הם אומרים לי שהם עשו שיעורים והם אכן עשו, אבל האם למדו משהו על הדרך – לא בטוח"

באשר לנחיצותם של מבחני הבגרות, לאברהם יש הסבר שמעלה, לכל הפחות תהיות: "ציוני הבגרות מורכבים באופן הזה: 70 אחוז מהם תלויים במבחן החיצוני ו-30 האחוזים הנותרים תלויים במורה, בבית הספר ומורכבים מחיבור של מטלות שהוטלו על התלמיד ומשוקללות בציון, ללא קשר למבחני המגן. כשהמורה בא לשקלל את הציון, הוא חייב להתחשב בממוצע הבית ספרי, מה שאומר שהציון הסופי, לא בהכרח משקף את הישגיו של התלמיד. זו, אגב, אינה בעיה של נהריה או הגליל, זו תופעה בקנה מידה ארצי. עם זאת, אני ער לכך, שכרגע אין חלופה טובה יותר ולכן אני אסכם זאת כך: בעיניי, אם תלמיד מסוגל להתמודד עם שלושה או ארבעה ספרים, לשנן את מה שדרוש לו מתוכם, לגשת למבחן ולעבור אותו – אז הוא אכן בוגר בעיניי. האם הוא יזכור משהו, או האם ישמש אותו הידע הזה בעתיד – אני בספק".

אברהם התייחס גם לתופעת ההדתה בבתי הספר והסביר: "אני לא בטוח שחשתי את זה בתכנים, אבל אני כן יכול לומר שבעבר, למשל, לא היו מורות דתיות בבית ספר חילוני. היום, חדר המורים מלא במורות, עטויות כיסויי ראש, ויש להניח שהשקפת עולמן עוברת בדרך זו או אחרת לתלמידים. זה לא שהן לא נחמדות או משהו, הן אדיבות וחביבות – ובכל זאת, המחזה הזה אינו שגרתי בבית ספר חילוני".

האימהות הופכות לחברות. פולה בן גוריון צילום: עצמי

פולה בן גוריון (50), תושבת עכו, סגנית המנהלת בבית הספר היסודי "ויצמן" בעיר. החלה את דרכה במערכת החינוך הבלתי פורמלית לפני יותר משני עשורים. בהמשך השתלבה ב"ויצמן" שימשה כמחנכת כיתות ה'-ו'. השנה היא תלמד גם גיאוגרפיה וכישורי חיים

לפני הכל, נספר שלא טעינו בשם. פולה נולדה להורים שהציונות ואהבת הארץ בערו בעורקיהם, לאחיה הגדול הם קראו דוד, ואפילו הזמינו את ראש הממשלה בן גוריון לברית המילה של הרך הנולד. לימים, כשרעייתו פולה הייתה על ערש דווי, יצר בן גוריון קשר עם המשפחה העכואית, ימים ספורים אחרי לידת הבת וביקש כי יקראו לה על שמה של רעייתו. הוריה התרגשו מהבקשה, הם כמובן לא היססו לרגע וקראו את שמה: פולה.

"אין ספק שקיים פיחות במעמד המורה בהשוואה לשנים עברו והוא רק הולך ומתגבר", היא מסבירה, "אבל זה מה שקורה כשהמורות והאימהות הופכות לחברות. האימהות מרגישות שאפשר לסמס למורה בכל שעה ולומר כל דבר. באסיפות הורים, הן ירגישו חופשי לצעוק על המורה ואם תשאלי אותי זה נובע ממקום אחד: בעידן הנוכחי ההורים, ובעצם כולנו נמצאים בעבודה שעות ארוכות, קשיי הפרנסה כיום פשוט מחייבים את זה, ואנחנו ממשיכים לעבוד גם כשחוזרים הביתה וכן, צריך לומר את זה: אין לנו מספיק זמן איכות עם הילדים שלנו וזה גורם לנו נקיפות מצפון. מהמקום הזה, אין להורים סבלנות או יכולת לקבל את זה שהילד שלהם עשה משהו לא בסדר ובמקום להקשיב למה שהמורה אומרת, באופן אינסטנקטיבי, הם יגבו את הילד ויצעקו על המורה. הילד, שצופה מהצד בהתנהלות של הוריו מול מוריו, מפנים ומבין שזה בסדר לצעוק על המורה, וכאן מתחילות הצרות".

בכל הנוגע למבחני הבגרות מדגישה בן גוריון שלדעתה מי שמכינים את התלמידים לעולם שבחוץ הם בתי הספר והצוותים החינוכיים שעושים כמיטב יכולתם כדי להעניק להם ידע וכישורי חיים. מבחני הבגרות, עם זאת, אינם תורמים, לדעתה ליכולתם לנווט את דרכם בעולם שבחוץ: "מנהלת בית הספר, יוטה מועטי ואני, ביחד עם הצוות כולו עושים הכל כדי להקנות להם בראש ובראשונה, ערכים. אצלנו הם קמים כשהמורה נכנסת לכיתה, הם מחויבים בתלבושת אחידה ובנוסף אנחנו עושים מה שניתן כדי ללמד אותם כיצד להתמודד עם סיטואציות חברתיות: כיצד להימנע משבירת כלים שעלולה להוביל לאלימות, כיצד הופכים להיות אדם שתורם לקהילה שסובבת אותו ועוד. ועם כל זה, אני חוזרת ומדגישה, הכל מתחיל בבית, עם ההורים שלהם".

אנחנו לא חברים שלהם. רויטל אזולאי צילום: עצמי

רויטל אזולאי (50), תושבת נהריה, מורה ללשון וסגנית מנהל בחטיבת הביניים "רוז" בעכו, החלה את דרכה במערכת החינוך ובחטיבת הביניים בראשית שנות ה-90

"דמותו של המורה בשנת 2019 שונה בתכלית מדמותו לפני שני עשורים ויותר. המורים של פעם נחשבו לדמויות סמכותיות, בעלות ידע שאין לערער עליו. היום זה אחרת, מערכת היחסים בין מורים לתלמידים, קרובה יותר, אישית יותר וכן, לעיתים אף נחצים גבולות שמוטב היה של ייחצו. דרכי ההוראה כיום, שונות אף הן, אנחנו כבר לא באים כדי להרביץ תורה וללכת, והמורה הפך למנטור שמלווה דרכי למידה, אך לא בהכרח קובע אותן. לכן, הסוד טמון באיזון ותפקיד המורה הוא לדאוג שיישמר ריחוק הולם וראוי, כי בסופו של דבר, אנחנו לא חברים שלהם – את זה הם לא תמיד מבינים ולכן אני סבורה שיש להקפיד על כך בשיתוף פעולה עם ההורים שהפכו למעורבים הרבה יותר בכל מה שנעשה בבתי הספר".

בכל הנוגע למבחני הבגרות אומרת אזולאי שהיא מזהה מגמה של שינוי בתפישה של הבחינות מבחינתו של משרד החינוך: "הכיוון של למידה, שינון ופליטה של החומר הנלמד משתנה וכיום, נראה שהוא הולך לקראת שימוש במיומנויות שנרכשו על ידי התלמיד. אני, באופן אישי, לא מכינה תלמידים לבגרות, אבל אני מאמינה שהקונספט אכן צריך להשתנות".

אהבתם? שתפו!

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram

אולי גם יעניין אותך

תגובה אחת

  1. ב^ה
    המורה כרמלי היה גם מורה שלי בתיכון והוא העביר שיעורי תולדות הציונות כל העליות למינם והשפעתן על מדינת ישראל..בשנות ה80.
    המורה זיגלמן לימד את כיתתי תושבעפ".
    פעם השיטה היתה ללמוד את החומר שניתן כל השיעור לכתוב מילה במילה מה שאומר המורה ללמוד בעפ" הכול ולהקיא את החומר במבחן.. הוא נאמר שזה לא תרם אישית לתלמידים היו כאלו שללמוד בעפ^ היה קל וכאלו שלא.וזה באמת לא מאבחן את הכשרון של התלמיד או תלמידה אני שמחה שהיום לומדים אחרת
    ניום מכשירים תלמידים להוציא לפועל כישרונות ולא ידע כתוב בעפ".לצערי לא סיימתי תיכון למרות זאת היום אני סופרת ואומנית ומדריכה בתחום.גרה בחיפה.אישית לא מתגעגעת לתיכון היתי תלמידה שקופה לגמריי וזה עצוב ….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on telegram