כילידת עכו ותושבת העיר לשעבר, לא יכולתי שלא להיזכר בשנים בהם היינו מטיילים בעכו העתיקה ותוהים 'מתי יגלו את המקום הזה ואת הפוטנציאל שלו' ובאמת, במשך שנים רבות עכו העתיקה לא נחשבה כעיר תיירות קלאסית, חוץ מביקור באולמות האבירים או בפסטיבל עכו בחג סוכות. תיירים היו מגיעים אליה כדי לאכול חומוס או דגים אבל לא נשארים לישון כי לא היה איפה.
בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה ע”י ועדת המורשת של אונסק”ו כאתר מורשת עולמי ובשל כך זכתה למימון וסיוע כספי המושקע בשחזור ושימור אתרי העיר השונים.
אולם, המצב בעכו היה לא פשוט – מצד אחד יש בעיר נכסים מיתולוגיים ומרהיבים כמו אולמות האבירים, מסגד ומנהרת הטמפלרים, אבל יש בה גם אלפי תושבים שחיים בבתים, רובם מתפוררים ומוזנחים מאוד .
החברה הכלכלית בעכו שהיא הזרוע הביצועית של העירייה, שמה לה למטרה לחבר את התיירות אל תושבי העיר ולצאת גם מחוץ לאולמות האבירים, ולמתג מחדש את העיר (שנתפסה עד אז כעיר של פשע וסמים), בצורה אחרת – כשהדגש הוא על אירוח עכואי מסורתי ואוכל אותנטי. כך החלו שיתופי פעולה שיצרו מיזמים שונים ומגוונים בין תושבי העיר, העירייה, ומשקיעים ויזמים חיצוניים .
שבתי לאחרונה לעכו, לעיר העתיקה ונזכרתי כמה היא מיוחדת, אחרת, הזמן לא נגע בה לרעה והבנתי מחדש למה כולם נוהרים אליה כעת, כך שהפכה לאחת הערים המתויירות בארץ. כרישי נדל"ן עדיין לא השתלטו עליה, התושבים עדיין גרים בבתים הישנים, השוק והנמל כשהיו עם אותם ריחות וצלילים.
שוחחתי עם רוני מיארה, מנהל שיווק התיירות בעיר ובן מחזור שלי והוא סיפר לי על יוזמות מקסימות של נשים יהודיות וערביות בעיר העתיקה, ובתקופת ההעצמה נשית בה אנו חיים ובמיוחד שציינו השבוע את יום האישה, החלטתי להגיע לסמטאות בעתיקה ולכתוב עליהן. זאת הזדמנות להאיר פנינה שנמצאת כאן ביננו ומושכת כיום מבקרים מכל הארץ והעולם.
הראשונה שהגעתי אליה היא תמר דוידסון (54), יוצרת בעור, מורה וחיפאית לשעבר שהמשיכה החזקה שלה לעבודה בעור הביאה אותה ללמוד בסדנא לעבודות עור בקיבוץ אפק והפיכתה לאומנית יוצרת בעור.
תמר ובן זוגה מאיר דוידסון יזם נדל"ן ירושלמי, הם כיום הבעלים של מלון עכותיקה בעכו.
דוידסון מספרת: "מאיר קיבל הזמנה לבוא לעכו העתיקה להתרשם ומיד ראה את הפוטנציאל של המקום ובאמת היה מהראשונים שרכשו נכס בתוך העיר העתיקה, שיפצנו אותו ועברנו להתגורר בו כיהודים היחידים במקום כיום. עם הזמן המשכנו לרכוש עוד יחידות ולשפצם וכיום המקום הפך ל- 20 יחידות אירוח והיד נטויה."
תמר פתחה סטודיו בבאזר הטורקי ושם היא עובדת ומוכרת את יצירותיה, תכשיטים בתי מזוזה, תיקים, מחברות, חגורות.
"יש פה יזמות נשית שהולכת ומתרחבת, גם בין הנשים הערביות שבאמת פורצות דרך לעצמאות אישית וכלכלית. יש ביננו שיתופי פעולה ועזרה הדדית". מוסיפה דוידסון
מהסטודיו של תמר המשכתי לגלריה ART192 שנמצאת בסוף השוק, קרוב לנמל. הקמתה היא יוזמה של שתי חברות, אסתי קהתי ועדנה פיורקו, יוצאות מערכת הביטחון שהחלו לעסוק בקרמיקה.
קהתי מספרת: "היה לנו חלום לפתוח גלריה שיתופית יחד עם עוד נשים מהגליל, גם לצאת מבדידות הסטודיו וגם להיות חלק מקהילת נשים יוצרת ומגוונת".
הצטרפו עשר נשים יוצרות נוספות וכשגילו שעכו בעבר היתה מרכז לעבודות קדרות ובתי מלאכה לייצור קרמיקה וכלי חרס, הבינו שמצאו את המקום להקים את הגלריה שלהן. "המבנה שמצאנו והחום של השכנים מסביב הרגיש נכון" אומרת פיורקו.
כל אחת עוסקת בתחום, חומר וטכניקה המיוחדים לה: ענת משלבת חומרים של זכוכית וקרמיקה, אסתי שבאה ממסורת משפחתית של ייצור יין יוצרת בקבוקים מיוחדים לשמן זית וחומץ. קיילה קדרית מאנגליה הכפרית, יוצרת כלים שימושיים עם ניחוחות של עשב ומי פלגים. פולה, אוספת ומחדשת מוצרים מחומרים ממוחזרים. חדווה נושפת אוויר בספרים ישנים והופכת אותם לתכשיטים ועוד.
פעם בחודש מארחים אומן חדש ונותנים במה וחשיפה. בימי חג ופסטיבלים מתקיימות הדגמות ובימים אחרים סדנאות ופעילויות תרבות. כל החלטה מתקבלת במשותף בין הנשים היוצרות. חלום שהתגשם.
יצאתי מסמטת האומנים ובעודי מטיילת בין הסמטאות נתקלתי ב"בית המלבי של תינא" תושבת העיר העתיקה. תינא (45), גרושה פעמיים אמא לשלושה בנים, היא דוגמה להתעוררות ולשינוי שעובר על נשות עכו.
אישה יפיפייה ומרשימה, מעידה על עצמה שתמיד מרדה במוסכמות האומרות שאישה ואם ערבייה נשואה צריכה לשבת בבית. לאחר דיכאון לא קל שחוותה כתוצאה מגירושיה השניים והצורך המיידי לפרנס את משפחתה, שכרה יחידת דיור בעיר העתיקה מתחת להוריה, שיפצה אותה והחליטה להקים את המקום שעמד ריק ושהיה של אביה ז"ל מזה 30 שנה.
היא פיתחה את המלבי האותנטי מבית אמה שכולו עשוי מחומרים טבעיים ובעבודות יד, עבדה על הנוסח הסופי של המלבי (הטעים במיוחד) ויצרה לו כמה גרסאות, הקימה את הדוכן לקינוחים.
את המקום עיצבה, צבעה וקישטה ברוחה ואי אפשר שלא להתפעל כשנתקלים בו בסימטה.
תינא "אני רואה את עצמי מפתחת עוד סוגים של מלבי ייחודיים, פותחת עוד נקודות מכירה, מעבירה סדנאות. אני מאמינה בהתנסות ולמידה ולא לפחד מכישלון אלא להציב לעצמך יעד וללכת קדימה כאישה מודרנית ופמיניסטית" .
להיות בעיר העתיקה בעכו ולא ליהנות ממאכליה המסורתיים זה לא מתקבל על הדעת וכך נכנסתי למסעדה ליד המגדלור ופגשתי את ערין אבו חמיד – "אוכל שאמי עכואי" .
"את כל הילדות שלי העברתי במתחם הזה בין חנות המזכרות של אימי מצד אחד ובין המסעדה של אבי מצד שני. גדלתי בתוך המטבח ומכרתי מזכרות לאורך השנים" מספרת ערין.
היא בוגרת תואר שני באוניברסיטה בקרימינולוגיה וסוציולוגיה, עבדה שנים בתחומים חברתיים שונים בעכו, גם במתנסים וגם עם נוער בסיכון ונשחקה עם הזמן.
בשנת 2000 נסגרה המסעדה המזרחית של אביה שנוסדה ב-1956, וערין חלמה להקים מחדש את המסעדה ע"ש אביה וכהוקרה לו. רק בשנת 2015 הצליחה לעשות זאת, אך אביה לא הספיק לחזות בכך ונפטר שנה לפני.
"החלום שלי היה להגיש מאכלים עכואיים מיוחדים" מספרת ערין, "להביא את החוויה של בית ומטבח עכואי אותנטי וכך בניתי את התפריט. לא עוד חומוסיה רגילה אלא חוויה שלמה של אירוח ערבי עכואי ואוכל של אמי. הדרך היתה קשה בהקמת העסק ועד שהוא הפך לידוע ומצליח לקח זמן, אך האמונה שלי באלוהים נתנה לי כוח, כי ככל שאתה נאמן לחלומות שלך ולא מתייאש אלוהים שולח לך ידיים" .
סיימתי את הסיור בעיר העתיקה בעכו, מקום הנוצר בתוכו חוויות ילדות עבורי, באופטימיות גם לגבי הכוח והיוזמה הנשית שנתקלתי בה (והיד עוד נטויה) וגם לגבי החיים בדו קיום יהודי ערבי שמפיח תקווה גדולה לחיינו באיזור הזה.
