בית / חדשות מקומיות / ד"ר סלמן זרקא: לתפארת מדינת ישראל

ד"ר סלמן זרקא: לתפארת מדינת ישראל

ד"ר סלמאן זרקא מנהל המרכז הרפואי זיו בצפת, מי שנבחר להשיא משואה ביום העצמאות האחרון, מספר על המעמד המרגש ומדבר על התוכנית לבריאות בצפון, הטיפול בפצועים הסורי...
דר סלמן זרקא צילום לעמ
דר סלמן זרקא צילום לעמ

לתפארת מדינת ישראל

ד"ר סלמאן זרקא מנהל המרכז הרפואי זיו בצפת, מי שנבחר להשיא משואה ביום העצמאות האחרון, מספר על המעמד המרגש ומדבר על התוכנית לבריאות בצפון, הטיפול בפצועים הסורים – גם כשהיו מתנגדים מקרב העדה הדרוזית ובעניין החלת חוק הלאום הוא אומר: "כאן נולדתי, גידלתי ילדים וכאן אמות. כאן נמצאים חבריי לברית החיים ששום חוק לא ישנה אותה"

 

דר' סלמאן זרקא צילום המרכז הרפואי זיו
דר' סלמאן זרקא צילום המרכז הרפואי זיו

אל"מ (במיל') ד"ר סלמאן זרקא, מנהל המרכז הרפואי זיו בצפת, בן 54, יליד היישוב פקיעין שבגליל העליון, נשוי ואב לשלושה, נבחר להשיא משואה בטקס המסורתי לפתיחת חגיגות יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל בהר הרצל.ד"ר זרקא, בן 55 נולד בפקיעין, יישוב רב־דתי בגליל, כחמישי מבין שמונה ילדים. הוא למד רפואה במסגרת העתודה הצבאית ושירת שנים רבות בחיל הרפואה.ד"ר זרקא שירת בצה"ל במשך מעל 25 שנים, כאשר בתפקידו האחרון שימש כמפקד המרכז לשירותי רפואה וכראש מחלקת שירותי הבריאות בצה"ל.

הוא בוגר בית הספר לרפואה של הטכניון ובעל התמחות בבריאות הציבור ומנהל רפואי. מרצה בכיר בפקולטה לרווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה ובחוג לרפואה צבאית בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. בעל פרסומים רבים בעיתונות המדעית. בוגר המכללה לביטחון לאומי ובמסגרתה תואר שני בהצטיינות במדעי המדינה וביטחון לאומי מאוניברסיטת חיפה. בוגר תואר שני נוסף מהאוניברסיטה העברית בתחום האפידמיולוגיה ובריאות הציבור (MPH). בוגר קורס הפיקוד והמטה (פו"ם) במכללה לביטחון לאומי.

"אני בא ממשפחה קשת יום", הוא מציין, "הוריי בקושי ידעו קרוא וכתוב. אמי בכלל לא. מה שהם הבינו זה שצריך ללמוד ולרכוש השכלה גבוהה כדי לעשות משהו בעל משמעות חברתית. אני זוכר את אבי מראה לי לא פעם את כפות ידיו המחוררות והמגוידות מעבודות שיפוצים. הוא היה אומר לי: 'אתה לא תלך בדרך הזאת. לך יהיו ידיים אחרות'. אז, כידוע, לא הלכתי בדרכו, אבל בחופשות מהלימודים עזרתי לאבי בעבודתו כטייח וכרצף. הוא היה זקוק לעזרה שלי וגם רצה שכך אדע שעבודות כאלו הן לא בשבילי".

ד''ר סלמאן זרקא עם ילדה סורית ואמה במרכז הרפואי זיו בצפת - צילום דו''צ

ד"ר סלמאן זרקא עם ילדה סורית ואמה במרכז הרפואי זיו בצפת – צילום דו"צ

בשנת 2013 הקים בית חולים שדה בגבול ישראל-סוריה, למען סיוע רפואי הומניטארי לתושבי סוריה שנפצעו במהלך מלחמת האזרחים. לפני שמונה לנהל את המרכז הרפואי זיו בצפת בתחילת שנת 2016, הושאל ד"ר זרקא מהצבא לשמש כעוזר מנכ"ל משרד הבריאות לפרופ' רוני גמזו. במסגרת תפקידו זה עסק וקידם את שירותי הרפואה בצפון הארץ, במרכזים הרפואיים פוריה, זיו ונהריה.

"בשנתיים הראשונות לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה", הוא מספר, "השקיפה מדינת ישראל על הנעשה בסוריה מהצד מבלי להתערב, על אף קרבות עזים שהתרחשו בקרבת הגבול ברמת הגולן. בשבת ה-16 בפברואר, 2013, חל מפנה כאשר לגדר התקרבו שבעה סורים אשר נפצעו קשה מאוד בקרבות. כוחות צה"ל העבירו אותם תחת מעטה של חשאיות לטיפול במרכז הרפואי זיו. הייתה זו הפעם הראשונה שפצועים סורים ממדינת אויב טופלו בישראל".

ד''ר זרקא משיא משואה צילום המרכז הרפואי זיו
ד"ר זרקא משיא משואה צילום המרכז הרפואי זיו

נושא הלפיד

בין נימוקיה לבחירה, ציינה וועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, כי כחלק משירותו הצבאי המפואר, עסק אל"מ (מיל') סלמאן זרקא, בפעילות הומניטרית חוצת גבולות והיה בין מקימי בית חולים שדה צה"לי ברמת הגולן, שטיפל בפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה ובתפקידו כמנהל המרכז הרפואי זיו בצפת, המשיך במשימה.

אני פוגשת אותו ביום שאחרי הטקס המרגש ומבקשת לשמוע על התחושות, התהיות והמחשבות שעורר בו המעמד.

ד"ר זרקא: "היה מרגש במיוחד, מי שניצבו לנגד עיני בעת הדלקת המשואה הם קודם כל הוריי זיכרונם לברכה, אמי בדר ואבי סעיד, שלא זכו לראותי מגשים את חזונם ושליחותם כהורים מסורים, אשר נאבקו וחסכו מעצמם, כדי שלאחיי ולי יהיו מזון, מלבוש, ספר ועט לכתוב, ללמוד ולהתקדם בתחום האקדמי ובחיים בכלל. מלבד הוריי, ליוו אותי בטקס משפחתי היקרה, רעייתי ראודה – עובדת סוציאלית באגף המשפחות של משרד הביטחון, שני בניי, נור ודניאל, המשרתים בצה"ל ובתי הצעירה יארה, תלמידת בית הספר הריאלי בחיפה.

השאת משואה ביום העצמאות עבורי היא אירוע ממלכתי מכובד, חשתי זכות גדולה וגאווה רבה. מעבר לפן האישי, חשתי שאני מייצג את אנשי מערכת הבריאות הישראלית העמלים יומם וליל בהצלת חיים והבאת מזור לחולים, את משפחת חיל הרפואה, שלצד הטיפול בחיילי צה"ל, מושיטים יד אנושית ומקצועית בכל מקום בעולם בו נזקקים לסיוע, גם במבצע ההומניטרי לאויבים שמעבר לגבול, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה וגם לתושבי עזה הפלסטינים, במהלך מבצע צוק איתן. מדינת ישראל יכולה להיות גאה במערכת הבריאות שלה, האזרחית והצבאית, על העשייה המקצועית תוך גילוי ערכיות ורוח נשגבים.

"את המשואה השאתי גם בשם כל בתי החולים בצפון, השותפים המשמעותיים בסיוע ההומניטרי לפצועים הסורים, וכן שותפים לקידום שירותי הרפואה בפריפריה הצפונית. חשתי גאווה לייצג את אנשי הצפון מכל הדתות והתרבויות, המהווים רקמה אנושית מופלאה של סולידריות ודו קיום ואת העדה הדרוזית המפוארת, שאני כה גאה להיות אחד מבניה. זוהי רקמה אנושית מופלאה שרק מי שחי כאן, מכיר ויודע להעריך".

ד''ר סלמאן זרקא עם פצועים סורים המאושפזים במרכז הרפואי זיו - צילום דו''צ (1)
ד"ר סלמאן זרקא עם פצועים סורים המאושפזים במרכז הרפואי זיו – צילום דו"צ (1)

בחזרה לשגרה

לשאלה על מצב שירותי הבריאות בצפון ענה ד"ר זרקא כי "הם נמצאים כל העת במגמת שיפור בתחומים רבים. בין השיפורים שניתן להצביע עליהם: הפיכת המרכז הרפואי זיו למרכז הטיפול בסרטן של הצפון באמצעות בניית מכון פט סי טי ומכון הקרנות עם מכשור חדיש, מהמתקדמים ביותר בעולם כיום ועם צוותים מסורים מהטובים בארץ. שירותי בריאות חיוניים וחשובים שלא היו באזור לפני כן התווספו בתקופה האחרונה בזיו ובבתי החולים הסמוכים על מנת שתושבי האזור לא יאלצו עוד לכתת רגליהם למחוזות מרוחקים לשם קבלת שירותי בריאות מקלים ומצילי חיים, או גרוע מכך, ייאלצו לוותר על בדיקות וטיפולים להם הם נזקקים, בשל עול המאמץ והמרחק הרב".

בכל זאת המצב לא הכי מזהיר, בלשון המעטה.

"אכן. בשנת 2010 נכתבה תוכנית הצפון ברפואה כדי להתמודד עם פערי הבריאות בין הצפון למרכז הארץ, כחלק מהקמת הפקולטה החדשה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת. הרעיון היה שדרוג המרכזים הרפואיים הצפוניים פוריה, נהריה וזיו, בין השאר כדי שיתאימו להוראת סטודנטים לרפואה. באותם ימים הוחלט שבנהריה תיפתח מחלקה נוירוכירורגית, בפורייה מחלקת לב, וזיו יהפוך למרכז הטיפול בסרטן של הצפון. מחלקות אלה אמנם נפתחו, אך זה פחות ממספיק. קיימים צרכים בסיסיים שלא מתמלאים. למשל, יש בצפון מעט נוירולוגים שמתמחים בילדים. ילדים מהאזור נוסעים לבדיקת נוירולוג בחיפה או בתל אביב, ואת הבדיקה הבאה כבר עושים אצל נוירולוג מבוגרים, כי אין למשפחה יכולת לנסוע לביקורת במרכז הארץ. זה שינמוך הסטנדרט הרפואי. בדיוק כמו אישה שביקשה מאתנו לכרות לה שד כדי להימנע מנסיעה יומיומית להקרנות במשך שישה שבועות ברמב"ם".

לאיזה שינוי אתה מצפה?

"אני מאוד אופטימי לגבי עתיד שירותי הרפואה בצפון ומאמין שמגמת השינוי והשיפור תגדל ותתעצם ונמשיך לפעול יחד עם כל הגורמים האמונים על כך לשם השוואת שירותי הבריאות בפריפריה לאלו הקיימים במרכז הארץ".

מה באמת קורה עם הסטודנטים לרפואה?

"הסטודנטים המסיימים נשארים כאן להתמחות במקצועות החסרים בבתי החולים ובקופות או שזהו מקום שקל יותר להתקבל אליו ואז פשוט בתום הלימודים הסטודנטים חוזרים למרכז הארץ, שם יש להם מגוון אפשרויות שלא קיימות כאן ובכך בעצם בנינו פקולטה בגליל המשרתת את מרכזי הבריאות במרכז הארץ.

במחזורים הראשונים לא נשאר כמעט אף בוגר בצפון. עכשיו יש לי ארבעה מתמחים בוגרי הפקולטה בצפת, מתוך קרוב ל–100 מתמחים. אני שואל את עצמי מתי נגיע ל–40 אחוז?".

איך מיושמת תוכנית הבריאות לצפון?

"אנחנו רוצים למקסם את מה שניתן, אני לא חושב שזה נכון שבזיו נפתח מחלקה לכירורגיית לב כשיש כזו בפורייה, ולא נכון ששם יפתחו מכון הקרנות בנוסף אלינו. הרעיון הוא להסתכל על הצפון כמקשה אחת, וכך עשו. יחד עם זאת ישנם מקצועות שיש בהם צורך בכל אחד מבתי החולים, לדוגמה, נוירולוג ילדים זה בסיסי. בזיו יש נוירולוג ילדים רק ארבע שעות בשבוע. בנוסף, אין בפורייה ובזיו כלל מצנתרי מוח, אף שאנחנו מכסים את הגליל המזרחי, שזה אומר כ–400 אלף תושבים פלוס מטיילים.

לעניין תוכנית המענקים לאחר השביתות הזכורות משנת 2011 הוא מוסיף:

"המענקים כשלעצמם לא מסוגלים לגרום לאנשים לעבור לצפון. צריך תוכנית כוללת של קליטת רופאים. משפחה שצריכה לעבור, למשל, מתל אביב לצפון, צריך לסייע לה לא רק בחלק של המענק הכספי אלא גם במגורים, בהנחה בארנונה ובהשמת בן או בת הזוג בעבודה. זו הגירה לכל דבר".

איך התחיל הטיפול בפצועים מסוריה?

"במשך קרוב לשש שנים העניק המרכז הרפואי זיו טיפול הומניטרי לפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה, שהועברו לישראל על ידי צה"ל וטופלו בבתי חולים אזרחיים בצפון. מסוף 2018, במשך קרוב לשש שנים, טופלו במרכז הרפואי זיו בצפת מעל 1,500 סורים, בהם מאות תינוקות וילדים, ולוחמים מכוחות ההתנגדות למשטר אסד, שסבלו פציעות מלחמה קשות ומורכבות, וכן נשים חולות, פצועות או הרות שילדו תינוקות בזיו. כל הפצועים הסורים הגיעו לגבול בדרך לא דרך. לפעמים ברגל, לאחר מסע של מאות קילומטרים או רכובים על חמור.

בניגוד למטופלים ישראלים, פצועים אלו מטופלים חודשים ארוכים כשהם ללא ליווי משפחה וללא ציוד בסיסי ולכן, נערך בית החולים גם לספק להם בגדים, מוצרי היגיינה, צעצועים לילדים ועוד. בתחילה היו אלה עובדי זיו שדאגו לכך, ועם הימשכות המצב, גדלה הנתינה של תושבי הגליל והמדינה לטובת הפצועים".

בני העדה הדרוזית נפגעו בסוריה. זה לא יצר אצלך איזה קונפליקט ברגע של הושטת היד?

"השאלה הזאת בכלל לא עלתה על הפרק. קודם כל, עליי להציל חיים, לא משנה של מי. מבין הדרוזים בישראל היה רק קומץ שהתנגד להגשת סיוע הומניטרי לסורים. אני פעלתי לא רק מתוקף שבועתי כרופא, אלא גם מתוך הנחה שכל עזרה להם תיטיב לדרוזים שמעבר לגבול".

איך הגיבו הפצועים כאשר הגיעו לבקש עזרה רפואית ממי שנתפס בעיניהם כאויב?

ד"ר זרקא, מספר כי זכור לו באופן מיוחד פצוע סורי, בחור צעיר בשנות ה-20 לחייו, שהגיע לגבול עם רגל קטועה מהברך ומטה וסיפר כי נפצע מירי טנק באזור דמשק. לאחר פציעתו שמע מפי סורים רבים כי רק הישראלים יוכלו להציל את חייו. ולכן לאחר שקיבל טיפול ראשוני שכלל קטיעת רגל בתנאים לא תנאים עשה את דרכו בכוחותיו האחרונים לכיוון הגבול. במשך ימים רבים פחד להתקרב לבית החולים שהוקם ע"י צה"ל, שכן חינכו אותו לחשוב שכל הישראלים הם השטן. וכך הוא צפה מרחוק במשך כמה ימים על בית החולים הצבאי ורופאיו, עד שהשתכנע שלאף אחד מהישראלים אין זנב וקרניים, כפי שלימדו אותם בסוריה, לבסוף כשהעז להתקרב ולבקש סיוע רפואי טיפלו בו הרופאים הצבאיים במסירות והצילו את חייו. "עבורי זהו סיפור בלתי נשכח", אומר ד"ר זרקא, "ומשל אודות היכולת לשנות תפיסה ותודעה באמצעות קיום שבועת הרופא ועשיית המעשה הנכון. אני גאה במדינת ישראל שבחרה לנהוג כך וגאה שהייתי שותף למעשה ההומניטרי האדיר והמופלא הזה כשם שנאמר במסכת אבות – "במקום בו אין אנשים, היה איש".

ואחרי כל זה, מה היא עמדתך בנוגע להחלת חוק הלאום?

"בני עמי הזדהו עם רעיון המדינה היהודית עוד בימי המנדט הבריטי ואף פעלו והיו שותפים להקמת המדינה. לאחר קום המדינה מנהיגי הדרוזים לא הסתפקו בשירות בצה"ל במסגרת התנדבותית, וביקשו לגייס את הדרוזים מכוחו של חוק וכך היה.

שירתי בצה"ל מעל 25 שנים בתחושת גאווה, שייכות מלאה וברעות גדולה עם חבריי היהודים. את הישראליות לא ניתן להוציא ממני. כאן נולדו ונקברו אבותיי.  כאן קבורים חבריי היהודים והדרוזים משירותי הצבאי. כאן נולדתי, גידלתי ילדים וכאן אמות. כאן נמצאים חבריי לברית החיים ששום חוק לא ישנה אותה.

אני מוטרד בנוגע לדור הבא שיכול לגדול למציאות שונה מהמורשת המפוארת של העדה שאני גדלתי עליה. לדרוזים אין דרישות לאומיות ואני מאמין שהממשלה תמצא את הדרך בכדי שזכויותיהם האזרחיות יעוגנו ויוסדרו והקשר המיוחד הזה בין שני העמים יתמלא בתוכן של ברית חיים ולא רק ברית דמים".

 

 

 

 

 

בדוק גם

משואה באדיבות מכון משואה

מחר, במשואה בתל יצחק ניצולי שואה ידליקו משואות

עצרת הזיכרון תתמקד השנה בימי השחרור הראשונים - בין כאב השחרור לבין החזרה לחיים. עבור כל ניצולי השואה זיכרון השחרור מאד מוחשי. היום הראשון לשחרור לא היה יום של שמחה, הוא היה היום הראשון שבו נאלצו לעמוד מול המציאות המרה, ראשית ההתמודדות עם האבדן הגדול, שרק לאחריו החלו לאסוף את שברי חייהם בניסיון לבנותם מחדש. הניצולים שיעלו את משואות הזיכרון בטקס מייצגים מגוון רחב של סיפורי הישרדות ודפוסים שונים של התמודדות עם נסיבות השחרור אותן הם חוו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *