יום ראשון , מאי 19 2019
בית / גליל מערבי / כרמיאל: האור בשכול
מרגריטה קיקיס עם התאומים רוני וניב צילום אלכס הובר
מרגריטה קיקיס עם התאומים רוני וניב צילום אלכס הובר

כרמיאל: האור בשכול

ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה-20 נרצח סמ"ר בני קיקיס בהתקפת מחבלים סמוך לרמאללה. ההורים, מרגריטה ויורי, לקחו החלטה ובגיל 54 ילדה מרגריטה את התאומים רוני וניב. ההוויה של בני ניכרת בכל מקום ולדברי האם, "בבית שלנו לא שומעים את המילים 'במקום' או 'בגלל'. יש לנו ילדים, אנחנו הורים, וזהו"

בני קיקיס בסיום קורס חובשים רפרודוקציה אלכס הובר
בני קיקיס בסיום קורס חובשים רפרודוקציה אלכס הובר

 

משפחת קיקיס מכרמיאל לקחה החלטה ואחרי שבנם סמ"ר בני קיקיס ז"ל נרצח בהתקפת מחבלים על מוצב עין עריק הסמוך לרמאללה, החליטו הוריו, מרגריטה ויורי, שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא ללדת ילד נוסף.

שנתיים לאחר מכן, כשהיו בני 54, נולדו התאומים, בן ובת, רוני וניב.

לפני שנתיים חגג הבן ניב את בר המצווה בכותל המערבי בירושלים. הבת רוני חגגה שנה לפני כן את בת המצווה. "כשהילדים נולדו, החלטנו להתעלם מתעודת הזהות שלנו. יש לנו ילדים, אנחנו הורים, וזהו. אני לא מרגישה זקנה". אמרה מרגריטה.

סמ"ר בני קיקיס נרצח, בשנת 2002, בהתקפת מחבלים על מוצב עין עריק, יחד עם עוד שישה מחבריו ליחידה בה שירת בחיל הנדסה קרבית, ימים ספורים לאחר יום הולדתו ה-20. הוא הצטיין בלימודיו בגאוגרפיה ובהיסטוריה, ובכל הזדמנות ניסה להקנות מידיעותיו לחבריו. הוא תכנן ללמוד רפואה או כלכלה בתום שירותו הצבאי ואת שעותיו הפנויות חילק בין שתי אהבות – המוזיקה והמחשב.

הוא אהב טבע, טיולים, וכבר בתיכון תכנן עם חבריו את הטיול הגדול של אחרי הצבא. הא אהב בעלי חיים, במיוחד חתולים, ובביתו טיפח וגידל במסירות חתול.

בחודש יולי 2000 התגייס בני לצה"ל, עבר קורס חובשים ושובץ כחובש פלוגתי בגדוד הנדסה קרבית. במשך כתשעה חודשים שירת במוצב ברמת הגולן, ובסוף שנת 2001 הועבר עם יחידתו לשרת באזור רמאללה.

חברו לפלוגה, משה, סיפר: "בני היה אחלה בן אדם, חובש מצוין, מלא שמחת חיים. כולם אהבו אותו. הוא התנדב לכל משימה אפשרית, היה מתרוצץ ומשתולל ומראה נוכחות בכל מקום".

מרגריטה ויורי קיקיס בגינת הבית אותה טיפח בני צילום אלכס הובר
מרגריטה ויורי קיקיס בגינת הבית אותה טיפח בני צילום אלכס הובר

אחרי המעבר לרמאללה הוא שבר את ידו, ושהה בביתו זמן רב. שבוע לפני מותו הוריד את הגבס ודרש לחזור מיד ליחידה כדי שחיילים אחרים יוכלו לצאת לחופשה. "לאחר ששבר את ידו", מספרת האם, "ליוויתי אותו לבית החולים הצבאי כדי לבדוק אפשרות להארכת ימי המחלה, שכן כאחות, היה ברור לי שהשבר טרם התאחה. הרופא הצבאי שבדק אותו קבע כי הוא בריא, וכי הוא יכול לשוב ליחידה, למרות שהסברתי כי הוא לא מסוגל אפילו להרים תיק, לא כל שכן לאחוז בנשק. הרופא סירב לשלוח אותו לצילום, הוציא את הגבס ושלח אותו ליחידה".

עד היום מקנן במרגריטה הספק שאילו בני יכול היה לאחוז בנשק ולירות, התוצאות היו אחרות לגמרי. לימים הגישו הוריו עתירה נגד הרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי הראשי, מפקד בסיס הרפואה ר"ם 2, ואחרים.

מאז נולדו התאומים לימדה אותם מרגריטה כי לא משתמשים בבית במילים 'בגלל' או 'במקום'. הילדים גדלו בידיעה שהם ארבעה אחים, אריה, בני, ניב ורוני, כאשר בני נוכח, באופן טבעי, בכל ההוויה המשפחתית.

הדבר הראשון שצד את העין כשנכנסים לבית המשפחה הן התמונות. במקום מרכזי בסלון מוצבות תמונות ממוסגרות של בני במדי צבא ועל מדף אחר תמונות התאומים. הילדים יודעים כמעט הכל על האח שלא הכירו, אבל לדברי אימם, עבור התאומים בני הוא פאזל לא גמור. "קיבלנו החלטה להכניס את בני אל חיי התאומים בזמן ובקצב שנכון להם".

בגינה הגדולה המטופחת המקיפה את הבית יש פינת פסלים, אותה עיצב ועשה בני כשהיה תלמיד בכיתה י"א. פינת הפסלים היפהפייה נותרה כפי שהייתה ורק הפרחים מטופחים וחיים.

בני אמנם נפקד ממקומו בבית, אבל הוא נוכח מאוד. מדברים עליו בלשון הווה. בחדר שהיה שלו גר היום ניב, אבל בחלק שלם בארון עדיין מאוחסנים בגדיו. ספרי ההכנה לפסיכומטרי מונחים בדיוק על המדף שבו השאיר אותם, ובסמוך מסודרים הדיסקים שלו, שעון היד ומשקפי הקריאה. לצד כל אלה תלוי על הקיר אוסף המדליות של ניב מהריקוד.

החדר של רוני נמצא ממול, עטור צבעים וורודים, בובות ואוסף המדליות שלה.

אנחנו הורים וזהו

מרגריטה ויורי קיקיס עלו לישראל מאוקראינה בשנת 1979, זוג צעיר עם ילד בן שש, אריה. היא אחות במכון בית החולים זיו בצפת, הוא מנהל מחסן במפעל תעשייתי עתיר ידע.

איך היה בני?

מרגריטה: "בני היה בחור לא סטנדרטי, נוח, מנומס, לא אהב להתווכח ולא להרביץ, תמיד כיבד את מה שהמבוגרים אמרו. באוטובוס היה הראשון לקום אם עלתה אישה מבוגרת. תלמיד טוב, היום קוראים לזה חנון. כשבני עשה רישיון נהיגה הסברתי לו שהוא יכול תמיד להציע את האוטו שלנו כשהם יוצאים לבילוי, לא צריך סבב, ידעתי שאם בני נוהג זה הרבה יותר בטוח, כי הוא היה מאוד שקול, לא שתה, לא עישן ולא עשה שטויות".

בני נולד בכרמיאל וכאן גדל, הוא למד בתיכון כרמים ולימים היה לחלל הראשון של בית הספר וגם הראשון שנקבר בבית העלמין הצבאי בכרמיאל. עם נפילתו נפתחה החלקה הצבאית.

מרגריטה: "שמעתי שהייתה התקפת מחבלים על מוצב בסביבות רמאללה, אך עדיין לא קישרתי, שכן הייתי בטוחה שבני יישלח להמשך טיפול עם הגעתו ליחידה, ולא יוצב מיד לפעילות מבצעית. בשעה 2:15 הגיעה משלחת קצינים לבשר את הבשורה". היא מוסיפה כי השעון שמוצב בכניסה אל הבית חדל לפעול בדיוק בשעה הזאת. יורי האב, המבין בשעונים, ניסה לתקנו אך לא הצליח, ועד היום השעון נמצא באותו מקום, מכוון על אותה שעה בה נתבשרו בהודעה הקשה.

איך צולחים את אותם רגעים?

"בהתחלה לא האמנתי שאני אצליח לעמוד בזה. הייתי בטוחה שאני לא אצא מזה. לא ראיתי איך אני מוצאת את הכוחות להמשיך לחיות. בכינו בלי הפסקה, נסענו לבני כל הזמן. כשירד גשם, רצתי לכסות אותו בבית הקברות כדי שלא יהיה לו רטוב וקר. ניסינו ללכת לפסיכולוג, אבל הבנו שרק אנחנו נוכל לעזור לעצמנו. יכולנו לחכות שבני יבוא לקחת אותנו, או לזרז את העניין ופשוט לתלות את עצמנו".

התכוונתם לזה?

"לא באמת. אבל היינו צריכים לדבר בקול רם על האפשרויות העומדות בפנינו, ואז אמרתי, שאם היה לנו ילד, יכולתי להמשיך. הייתי בת 52. הגעתי לפרופ' משיח עם תמונות של בני, תיק מלא בבדיקות שעשיתי מראש, אחרי התייעצות עם רופא בבית החולים בו אני עובדת, הנחתי אותן מולו ואמרתי 'זה מה שהיה לי, ואין לי. תוכל לעזור?'".

רוני וניב נולדו חודש אחרי האזכרה השנייה של בני ושלושה חודשים לאחר מכן נולדה הנכדה הראשונה, בתו של אריה, בנם הבכור. מבחינתה של מרגריטה, הוויכוח סביב לידת ילדים בגיל מתקדם אינו רלוונטי. ממרומי 68 שנותיה, היא גם מכירה את יתרונות האימהות המאוחרת: "אמא צעירה מתלהבת מכל קשקוש ונלחצת משטויות, אצלי זה לא קורה. בשנים הראשונות כעסתי כששאלו אם אני הסבתא, היום אני מתעלמת. רוני וניב גדלו כשאמא ואבא שלהם הם הכל בשבילם, ואין שאלות. אבא שלהם רץ אחריהם כשהם רוכבים על האופניים, אני מתרוצצת איתם בין החוגים. ואם אין לנו אנרגיות, אנחנו פשוט מתעלמים מזה".

זוכרים תמיד

התאומים רוני וניב החלו לרקוד בלהקת הריקודים הסלוניים פרחי כרמיאל, בהדרכת ג'ניה לבנט, כאשר היו בני ארבע וחצי בלבד. עוד בטרם מלאו להם חמש התייצבו לתחרות ראשונה שלהם וקצרו תשואות רמות, בשל מקצועיותם. מאז ההורים נוסעים עם הלהקה לכל מקום. הם משתלבים בצוות שעוזר לרקדנים הצעירים ונמצאים שם עבור הילדים. "ג'ניה היא האישה שבזכותה התחלתי לצחוק, עד אז בקושי חייכתי".

רוני וניב קיקיס מקום 2 ו3 בארץ,צילום יורי קיקיס
רוני וניב קיקיס מקום 2 ו3 בארץ,צילום יורי קיקיס

עבור משפחת קיקיס כל יום הוא יום זיכרון, מרגריטה או יורי מגיעים מדי יום לבית העלמין, משקים את הצמחייה המטופחת, שוטפים את האבן ומדברים אל בני. "קשה לי לדמיין את בני בן 36, הוא נשאר בן 20, ילד עם נשק. אני נמצאת עם בני, ואז אני לובשת פנים אחרות ובאה הביתה אל הקטנים".

הם מקפידים לקחת את הילדים רק לטקס האזכרה האישי של בני, אליו מגיעים מכרי המשפחה ולא לטקסים העירוניים הגדולים. "ניב ורוני באים אתנו לשם בימי שישי. לכל אחד את התפקיד שלו, אחד מביא מים, אחד שוטף, אחד משקה, אחד מנשק את האבן. הכל חלק מהחיים, ובלי מילים. אח שלהם הוא חייל גיבור עם יד שבורה, שיצא להגן על עם ישראל, והם יודעים את זה".

רוני וניב, היום בני 15, עושים חיל בכל אשר הם נוגעים, הם תלמידים מצטיינים, ולאחרונה אף זכו במקומות השני והשלישי בתחרות הארצית השנתית לריקודי נשף.

בדוק גם

אל-באשא

את הרמדאן שוברים ב"אל-באשא"

השבוע התקיימה הסעודה המסורתית לרגל שבירת צום הרמדאן באולמי "אלבאשא", בכניסה הראשית לדיר אל -אסד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *