טור אישי מאת: ד"ר אבי מנשס, מנכ"ל שלהבת – האקדמיה למנהיגות חינוכית
כבר חודשים ארוכים שהצפון נמצא תחת מתקפה, אך המלחמה הקשה ביותר אינה מתנהלת רק בשמיים, אלא בתוך הבתים, בגני הילדים ובכיתות הלימוד. כאיש חינוך שחי ונושם את המערכת הזו יום-יום, אני צופה בלב שבור ובדאגה עמוקה בתהליך שקט ומסוכן שמאיים על עצם קיומנו כאן:
קריסה הדרגתית של החוסן הנפשי והדמוגרפי של הצפון.
מדינת ישראל עסוקה בצדק בביטחון הפיזי, אך היא שוכחת את אבן היסוד של יישוב הארץ ושגשוג הגליל – הרוח האנושית, הקהילה, החינוך ומפעל ההתיישבות!
צבר העומס הרגשי: השרשרת האנושית שנמתחת עד קצה הגבול
המציאות הממושכת בצפון יצרה "צבר עומס רגשי ופסיכולוגי" חסר תקדים, שאינו פוסח על אף חוליה בשרשרת:
- התלמידים: הילדים שלנו חיים במציאות של חוסר ודאות ממושך, חרדות ונתק חברתי. החיוך הילדותי הוחלף בדריכות מתמדת.
- המורים והגננות: אנשי החינוך בצפון הם גיבורי השעה. הם מתייצבים מדי בוקר בחזית העשייה כשהם בעצמם, מודאגים או מגוייסים. הם נדרשים להוות עוגן ויציבות עבור התלמידים, בשעה שהקרקע תחת רגליהם שלהם רועדת.
- ההורים: קרועים בין הדחף הטבעי להגן על ילדיהם ולברוח למרכז, לבין הרצון להישאר נאמנים לבית, לקהילה ולפרנסה.
העומס המצטבר הזה הוא חבית חומר נפץ רגשית. אי אפשר להמשיך לנהל מערכת חינוך בתנאי חירום ממושכים, ללא מענה פסיכולוגי ותקציב רחב היקף שישקם את אנשי החינוך והמשפחות, לצד חידוש מפעל ההתיישבות.
הסכנה האסטרטגית: בריחת התושבים והתרוקנות הכיתות
התוצאה הישירה של העומס הזה היא תחילתה של מגמה מדאיגה ומסוכנת: בריחת תושבים מהצפון. משפחות צעירות, מלח הארץ, מביטות אל העתיד ולא רואות אופק.
אנו עדים לירידה מדאיגה במספרי התלמידים בכל הרצף החינוכי – החל מגני הילדים, דרך בתי הספר היסודיים ועד לעל-יסודיים. המספרים הללו אינם רק סטטיסטיקה יבשה; הם מדד הדופק של הגליל.
גן ילדים שנסגר הוא שכונה שקמלה. כיתת בית ספר שמתרוקנת היא עיר שמאבדת את עתידה.
אם לא יהיו כאן ילדים, לא יהיה כאן צפון. ואם לא יהיה צפון – לא תהיה ציונות.
קריאה למנהיגי המדינה: התעוררו!
מכאן, מרחובות העיר מעלות המושתקים, אני קורא למנהיגי המדינה, לשר החינוך ולממשלת ישראל: שנו את סדר העדיפויות עכשיו!
הגנת הגליל אינה נמדדת רק במספר סוללות כיפת ברזל, אלא במספר התקנים של פסיכולוגים חינוכיים, בבניית תוכניות חוסן ייעודיות לצפון, ובמתן תמריצים דרמטיים למשפחות חדשות ולאנשי חינוך שבוחרים להתיישב בגליל, להישאר ולהוביל.
מערכת החינוך היא לא "עוד שירות לאזרח" – היא המנוע הדמוגרפי, היא העוגן הקהילתי, והיא זו שתקבע אם המשפחות שנמצאות כעת במרכז יחזרו הביתה, או שמא הגליל יהפוך לחבל ארץ נטוש.
זהו צו השעה. אל תפקרו את עתיד ילדינו. שימו את חינוך הצפון בראש שמחתכם, שימו את מפעל ההתיישבות הציונית כיעד מרכזי ותפנימו כי החינוך הוא אבן היסוד ליישוב הארץ, וממנו יתחיל השגשוג מחדש.
