fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד : בדומיה, בראש מורכן, בלב זקוף


מאת: המחנך, הפובליציסט, הסופר עמנואל בן סבו, מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

בל יהין, בל יעז, בל יהרהר, בל יחשוב מאן דהוא, בשם שום סיבה בעולם, לחלל את קדושת החיים והמתים, לחלל זכר הקדושים גיבורי האומה, אריות העם, ששמם נורא ההוד כתוב לעד באותיות של זהב בהיכל התהילה לדור דור ולנצח נצחים.
חרדת קודש מרחפת מעל בתי העלמין הצבאיים, נוגעת לא נוגעת בענני הכבוד, עמוד האש מפלס דרכם של כתות מלאכים המסוככים בכנפיהם על הצועדים בדומיה לעבר המצבות הקרות.
כיסא הכבוד נע, זע, היושב עליו נושא תפילה חרישית, בלתי נשמע, ולו יהי חלקי עמהם, מסיר את הכתר עם הישפה, הלשם והפיטדה, מבקש לישב עימם, עם בניו-מלאכיו, גיבורי האומה.
נרות נשמה מאירים את אפלת הבור הגדול שנפער בין קירות הלב לפרוזדור הנשמה, מחממים את הזיכרון והגעגוע, רוח חרישית לוטפת פנים מיוסרות שחריצי האהבה מתרחבים בהם בכל שנה.
דגל הלאום וסרט שחור עליו, מונח בקצה השיש הקר, ממתין לדמעה רותחת, שושנה מונחת למראשותיו מייחלת ליד כואבת שתחזיק בה לרגע, תנשום אותו לקרבה, השקט מופר בקול בכי חנוק, חרישי, אילם, בקצב נשימות, בלב פועם מהתרגשות, בדומיה.
בית העלמין הצבאי מתמלא אט אט, חלקות מטופחות מחולקות לפי המלחמות, לפני המלחמות, בין המלחמות, קברים של אודים מוצלים מאש, נצר אחרון, קברים שאין מי שיפקוד עוד, קברים רעננים, קברים של האוהבים את החיים, המחבקים את המדינה, המבקשים להגן על אמא ואבא, סבא וסבתא, אח ואחות, חבר וחברה, ילד וילדה.
רוח קדים מנשבת מעל הפוקדים בגעגוע אינסופי, בשתיקה, בקומה זקופה ובגו שפוף, רוח גדולה, רוח גבורה, רוח עוז, רוח אמונה, רוח אהבה, רוח אהבת עם ישראל, רוח אהבת ארץ ישראל, רוח אהבת צור ישראל, הרוח היהודית ניעורה, מנשבת בין עצי הברושים, בין המצבות, בין הבאים לשאת תפילת הקדיש, אל מלא רחמים.
משפחת השכול גדלה בחודשים האחרונים, גדלה מדיי, קברים רבים נכרו, רבים מדיי, דמעות אוהבים השקו את הערוגות החדשות אשר צמחו בחודשים האחרונים, ערוגות רבות רבות מדיי, ערוגות מן ההר ומהעמק, מהגיא ומהבקעה, מהעיר ומהקיבוץ, מהמושב ומהכפר, מבית המדרש ומהאוניברסיטה, מהגלות ומהארץ הטובה, כולם פרי הארץ לגאון ולתפארת, כולם היו אחיי, בניי, אוהביי, בני עמי, אריות האומה.
נזכור אותם, את כולם, את הפרחים שנקטפו טרם עונתם, נזכור את העולמות שחשכו, את הבתים שחרבו, שהיו ואינם, נזכור כדי שנהיה ראויים להם, לקורבנם, לנפילתם.
בעוד שעות אחדות ישוב השקט אל בית העלמין, הדגלים השמוטים ייאספו, הפרחים הנובלים יושלכו, רק הם יישארו שם חרותים לעד בנפשנו ההומה והגאה, חקוקים כיהלומים על לוח ליבנו, הדגל יועלה לראש התורן.
בעוד שעות אחדות הם ישובו, החיילים של כולנו יחזרו להיות החיילים של אבא ואמא, של הרעייה והילדים, של החברות והחברים, החיילים של האחים והאחיות, מביטים בנו ממעל ומייחלים שנהייה ראויים לקורבנם, שנהיה אחים, לא רק כשהרוח סוערת גם כשהשמיים מאירים וענני תכלת משייטים בנחת, זו צוואתם, זו חובתנו, לחיות כאילו כל יום הוא יום זיכרון.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות