השנה האחרונה הייתה מאתגרת במיוחד עבור ד"ר חווה תמים, רופאת משפחה במרפאת מאוחדת בנהריה, הן בהיבט האישי הן בהיבט המקצועי. "בסופו של יום, כמו לכולם, גם אני מתמודדת עם לחץ. כאימא לחמישה ילדים כאשר הבן הגדול שלי לוחם בצבא, ברור שיש לי דאגות וחששות, גם לילדיי שלומדים בבית ספר יסודי ובתיכון, היא מספרת. אני מודה על כך שהילדים שלי לא לחוצים ומצליחים להתמודד עם המצב ואנחנו ההורים כל הזמן עם היד על הדופק, תומכים בהם ומקשיבים למצוקות שעולות. לצד כל זה, חוסר המסגרת החינוכית והלמידה מרחוק משפיעים גם הם על ההתמודדות שלהם וזה לא פשוט בכלל".
ד"ר תמים עלתה עם משפחתה מצרפת לפני ארבע שנים, בשיא הקורונה, ישר לנהריה. "בדיעבד, למדנו הרבה מתקופת הקורונה, כמו הטיפול מרחוק, ההתמודדות עם ההשלכות הנפשיות בעקבות הסגרים שנכפו עלינו והבדידות. הכלים שיישמנו באותה תקופה מלווים אותנו מבחינה מקצועית גם היום, במלחמה".
השפעת המלחמה על חיי היום יום
"במובן המעשי ביותר, בתחילת המלחמה, ביתי הקטנה, שעלתה אז לכיתה א', באה איתי למרפאה בנהריה, בה מאוחדת פתחה מעון לילדי העובדים. המעון הזמני נתן לנו, ההורים, אפשרות לעבוד ולהתמקד בטיפול ולהיות בראש שקט כשהילדים נמצאים תחת השגחה, קרוב אלינו ובמסגרת בטוחה. זה עזר לי מאוד והיה פתרון מעולה" היא מעידה. "מבחינת המטופלים, האוכלוסייה שבה אנחנו מטפלים מורכבת מתושבי נהריה והגליל המערבי, כשאנחנו נמצאים במרחק של תשעה ק"מ מהגבול".
"האתגר הגדול ביותר הוא ההתמודדות עם חוסר הוודאות. בהיבט הפיזי, זה בא לידי ביטוי בחששות – האם נוכל להגיע למרפאה? האם המטופלים יגיעו? האם הטיפול לא ייפגע וכמו כן טיפול ההמשך בבתי החולים? השאלות האלה מצריכות אותנו לתכנן את הפעילות למרות חוסר הוודאות. במקרה של קשישים, למשל, אם הם לא יוכלו להגיע פיזית למרפאה נצטרך לספק להם מראש כמות תרופות לזמן ממושך. דוגמה נוספת היא היערכות לפינוי המטופלים בזמן האזעקות למרחבים המוגנים בצורה רגועה, מסודרת ובטוחה, והמשך הענקת טיפול מיטבי. למטופלים שגרים ביישובים סמוכי הגדר אנחנו נותנים ייעוץ טלפוני וממשיכים את הרצף הטיפולי גם מרחוק".
ההשפעות הנפשיות בעקבות המלחמה
"רובנו מושפעים מאוד מהתקופה" אומרת ד"ר תמים, "מבחינה אובייקטיבית יש עלייה במינון הטיפולים בכדורי הרגעה ובכדורי שינה. אני פוגשת אנשים עצובים, שבוכים הרבה, מרגישים חוסר אונים בגלל בדידות או בגלל שאין להם ממ"ד. חלקם מתארים שהם "שקופים". לאחרונה מגיעים אליי לא מעט מטופלים קשישים שמשתפים אותי בתחושות הקשות שלהם ועצם השיתוף ומציאת האוזן הקשבת גורמים להם להרגיש טוב יותר. מה שאני אומרת למטופלים וגם לעצמי ולצוות שלי, שזה בסדר להתפרק לפעמים, זה בסדר לא להרגיש בסדר וזה בסדר לבקש עזרה. כולנו עוברים משבר כזה או אחר, נעבור את זה ביחד ויהיה טוב. אני מאמינה בכל ליבי שמחשבות טובות ודיבורים טובים עוזרים באמת. במיוחד בתקופה מורכבת זאת, אני מבינה שהתפקיד שלי כרופאה קיבל משמעות נוספת, להיות אוזן קשבת ולתת מענה למצוקות הנפשיות של המטופלים".
נעבור את זה ביחד – חשיבות התמיכה בצוותים בזמן חירום
"אנחנו ממשיכים לעבוד בשעות הרגילות של המרפאה ומעבר לכך. לא צמצמנו את שעות הקבלה", אומרת ד"ר תמים, "יש הרבה מטופלים שהם מפונים אך נמצאים איתי בקשר שוטף כדי שאוכל להמשיך לעקוב אחרי הרצף הטיפולי שהם מקבלים במרפאות ביישובים שאליהם הם התפנו. התמיכה והליווי שאנחנו, כצוות, מקבלים ממאוחדת עוזר לחוסן שלנו ומאפשר לנו להתמקד בטיפול המקצועי. אני יודעת שבכל רגע נתון יש מי שדואג לנו וזה מאוד משמעותי".
"את לא חוששת לחיות בארץ?"
ארבע שנים אחרי שעלתה ד"ר תמים עם משפחתה לארץ, ושנה מאז שפרצה המלחמה, שואלים אותה לא פעם אם היא לא חוששת לחיות בארץ ורוצה לחזור לצרפת או לעבור לגור במרכז, "לאלה ששואלים אותי אני עונה – בשום פנים ואופן, סכנות יש בכל מקום. למרות המצב, בישראל אני מרגישה בטוחה, הרבה בזכות החיילים הגיבורים שמגנים עלינו ובזכות הערבות ההדדית. כולנו אחים והגורל שלנו משותף. אף אויב לא יזיז אותנו מכאן", היא מסכמת.
