מחשבות של ערב חג – בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ – 14.4.20
ערב חג, ערב שבת ושוב ערב חג, מתי נשאר זמן לעבוד? זהו, שבאמת לא נשאר, ושלא תחשבו שזה בגלל הקורונה.
עוד בשווקים הרומיים היה ערכו של עבד יהודי נמוך מערכם של עבדים אחרים, שכן היה ידוע שיום אחד בשבוע הוא שובת מכל מלאכה, ולא משנה כמה מכים אותו, וגם, כל שני וחמישי יש לו איזה חג, שגם בו הוא שובת מכל מלאכה. בקיצור, עוד בעולם העתיק היה לנו שם של בטלנים, ועם כל החגים שמשתוללים עכשיו בחוץ, נראה לי שגם די בצדק.
מפגש ספרותי בזום
אתמול ערכתי, זו הפעם השנייה, מפגש ספרותי באמצעות הזום. דיברנו על הסיפור של חיים נחמן ביאליק "יום שישי הקצר". זה בעצם לא ממש סיפור אלא יותר בדיחה שביאליק שמע מסופר אחר, אליהו הלוי לוין, שהיה סופר יידי ועברי די מפורסם בזמנו. אבל כנראה שמה שהיה מין שלושה משפטי רכילות – שייתכן שהייתה מבוססת על מקרה אמיתי לגמרי שקרה לרב מקומי של איזו עיירה עלובה – תפח והיה אצל ביאליק לא לסתם לחמנייה, אלא לחלת שבת אמתית.
בסיפור הזה, כמו בהרבה יצירות אחרות שלו, מצליף ביאליק באנשי הקהילה היהודית בגולה על קרתנותם, בורותם ועליבותם, וכאן הוא מצליף במיוחד בחסידים ובסיפורים שלהם והוא עושה זאת לא רק כאדם חילוני, אלא גם כמי שלמד בישיבת וולוז'ין, ישיבה ליטאית מהוללת, שהייתה ממש הרווארד של הישיבות במזרח אירופה.
ביאליק למד בה כשנה וחצי ועזב אותה, כי חפץ גם בהשכלה כללית, אבל למדנותו בנוסף לכשרונו הספרותי מעשירים כמובן את הטקסט שלו והופכים את הלעג שלו לחסידים ובכלל למר ולנוקב פי כמה.
אותי לא יתפסו בפיג'מה
מה הבעיה בזום? שרוב האנשים טרם למדו לפענח את שפת הגוף כפי שהיא נראית בזום, ולכן הם מרגישים את עצמם לפעמים זרים, במיוחד אם הם חדשים בקבוצה שכבר נפגשה בעבר. כמי שמנחה את הקבוצה אני מתלבשת יפה, מורחת ליפסטיק, עונדת פנינים וגם נועלת נעלי עקב. אותי, אתם יודעים, לא יתפסו בפיג'מה, אפילו מתחת לשולחן.
בקהל לעומת זאת יש אווירה מאוד משוחררת: פתאום אני רואה שמישהו מהמשתתפים עונה לטלפון, אחרת קמה ולוקחת לה משהו לאכול, מישהו מדליק סיגריה… כל הדברים הללו שכמובן לא יעלו על הדעת במפגש פנים אל פנים אינם מפריעים אמנם כשהם מתחוללים בזום, אבל הם דורשים הסתגלות למצב.
ירקות במחיר של זהב
והבוקר, מכיוון שאני מנסה לא לאכול מוצרים מהחי, החלטתי להצטייד בירקות ובפירות. בחנות של הירקן הנהדר שנמצאת באחת השכונות ואני נוסעת אליו במיוחד, עולים הירקות כשווי משקלם בזהב פחות או יותר. זה כל כך מרגיז אותי, שאני הולכת משם בלי לקנות כלום, ונוסעת לעשות קניות במקום אחר.
בחנות השנייה רק חלק מהקונים עוטים מסכות וכפפות חד פעמיות, אין שום מגבלה על מספר האנשים שנכנסים לחנות, והשומר בפתח צועק מדי פעם: "לשמור שני מטר! לשמור שני מטר!", אבל אם כל האנשים שנמצאים בחנות היו באמת שומרים על מרחק של שני מטר זה מזה, הייתה החנות הזאת צריכה להיות בגודל של אצטדיון סמי עופר.
אולי כבר תש כוחם של האנשים מכל מגפת הקורונה ומהמגבלות שהיא מטילה עלינו?
אלוף בצלות ואלוף שום
מכיוון שזו עונת השום הירוק, הצטיידתי בכמה וכמה ראשים. עוד זכור לי מילדותי שהיו פורשים אותו על גג המטבח של הקיבוץ כדי לייבשו, ואם התחלנו בביאליק, אין כמו המעשייה על אלוף בצלות ואלוף שום כדי לסיים את הבלוג היום.
ביאליק היה תאוותן גדול מהרבה בחינות וגם ליד השולחן, ולא רק בכתיבתו, אלא כנראה שגם בחייו. "אלוף בצלות ואלוף שום" היא לא רק יצירה מעוררת תיאבון, אלא גם מצחיקה מאוד. חג שמח.
אהבתם את בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ, "מחשבות של ערב חג"? בלוגים נוספים כאן
