על מכת בכורות בשנת 2020:
"אתם לא נפרדים, ושומעים בקולה של גלי", כך אבא מסביר להילה וגלעד, שני אחיי הקטנים ולרועי בן הדוד. לכולנו זה היה ברור ומובן מאליו שאני אחראית, כי אני הגדולה. וכך חבורת ילדים בגילאים שנעו ביןמ 5 (רועי הקטנצ'יק) לביני – 11 (להלן "הגדולה"). נכנסנו להיכל הספורט בחיפה, לצפות בפסטיגל.
הימים ימי חנוכה אי שם בשנות ה-80. ילדים מהפריפריה הנהריינית שלא מורגלים בהופעות ענק. בקיץ הביאו את שרי צוריאל לטיילת בנהריה וזה היה שיא הסלב שפגשנו עד אז.
פתאום כל כך הרבה זמרים שאנחנו מכירים מהטלוויזיה מופיעים למולנו, וגם התרגשות מהמחשבה שאולי יצלמו אותנו לטלוויזיה.
מה שעוד לא היינו מוכנים לו היה כמות האנשים שגדשה את היציאות לאחר שהמופע הסתיים. מעולם לא ראינו מאות אנשים נדחסים.
לא הכנתי אסטרטגיית יציאה מסודרת, וכשהגענו לפיצול למספר יציאות, המחלקה שלי הבריזה. נותרתי מפקדת בודדה בצריח, ולא ידעתי ממה אני מפחדת יותר, מכך שהם ילכו לאיבוד או מהצעקות של אבא, שאי אפשר לסמוך עלי.
כבת בכורה הייתי מורגלת בכך שהאחריות עלי, לא משנה מה קורה ומי צודק. הוכשרתי בקורס מנהלים שהתמשך מרגע שהילה נולדה, קרי מגיל שנה וחצי.
בסיומו של אותו יום, הגעתי בוכה מלחץ לאבא, שכמובן צעק עלי, ואחר כך על האחים שלי (שהגיעו עוד לפניי למקום המפגש).
הנסיעה חזרה הביתה הייתה אנטי קליימקס מטורף, אבל לזה כבר היינו רגילים. בדרך כלל נסיעות משפחתיות מתחילות בתקווה גדולה, שירים ומשחקים ומסתיימות בהורים עצבניים מקדימה וילדים דביקים משוקולד, שמתקוטטים במושב האחורי.
"לא תכננתי אסטרטגית יציאה"
התחושה הזאת מלווה אותי כל חיי, כמעט מלידה הוחתמתי במין חוש אחריות שאני לא מצליחה להיפטר ממנו.
הוא מכתיב את זה שתמיד אגיע מוקדם לכל מקום, שכל משימה שאני לוקחת על עצמי ולו הקטנה ביותר חייבת להתבצע באופן מושלם, ואני לפעמים לא ישנה לילות בגלל מחשבות טורדניות על משימות לביצוע.
מתלווה לכל זה גם תחושת אשמה בדרך כלל עם דופק מהיר.
אשמה היא מין רגש לא מוגדר עם סימפטומים גופניים ברורים למדי – אני שומעת את הלב שלי דופק, יש לי יובש עד כאב בגרון, אה וגם הצוואר נוקשה ותפוס כרונית.
השאלה אם זאת מכת בכורות כללית או מקרה פרטי שלי עולה בי מידי פעם, והשנה נפלה עלי תובנת אאוריקה במהלך ליל הסגר.
כמו כל משפחה שומרת חוק קיימנו סדר מצומצם, כשהמשפחה הגרעינית שלנו מנתה אותי, את חיים אישי יקירי ואלוף נעוריי ואת צ'ייה כלבת הפינצ'ר (רכש מאוחר ומצטרפת חדשה למשפחה).
תמר, ביתנו, המכונה "תמריקו בונבוניקו" נמצאת בהסגר בבסיס כבר חודש, וכך הסבנו לשולחן הסדר כשמולנו לפטופ פתוח, וניסינו לשיר "אחד מי יודע" בדיליי בזום עם שאר חלקי המשפחה. חוויה מעניינת, אין ספק.
בימים כתיקונם, אני נצר לשושלת משפחתית כזו שמקפידה על קריאת ההגדה, אבי מתעלה על עצמו ומוצא שאלות וקושיות שרש"י לא חשב עליהן ואימי מפייטת במרוקאית חצי מההגדה.
בסדר הזה ש"מה נשתנה" קיבל בו משמעות חדשה אני מודה שלא הקפדנו, רפרפנו, דילגנו על קטעים, התעכבנו על החלקים שאנחנו אוהבים במיוחד שכללו את בן זומא, שדיים ומלאך המוות (נשמע כמו שם של להקת מטאל) וקיבלתי פתאום הצצה בהגדה כטקסט.
אאוריקה בליל הסגר
וכשבחנתי את ההגדה כמעשייה, שמתי לב למין נימה של התנצלות. ההגדה שלנו של פסח היא אפולוגטית מאוד, מצטדקת כל הזמן.
ההגדה באה לספר את סיפור יציאת מצריים והנס הגדול שנעשה לנו כעם, אבל נראה כאילו מי שכתב אותה הסתבך עם עצמו בשאלה מאיפה להתחיל. ואם מתחילים ממצרים, איך מסבירים איך הגענו למצריים? מה בכלל היה לנו כעם לחפש בגלות?
ככותבת אני מזדהה מאוד. הרבה פעמים יש לך סיפור טוב, ואתה לא באמת יודע מאיפה להתחיל. המציאות היא לא דיגיטלית. אין בה התחלה אמצע וסוף.
אנחנו מייצרים חלוקות לזמנים, למקטעים, כדי לייצר משמעות ופאנצ' טוב לפינאלה.
בתוך ההתנצלות האינסופית הזאת של ההגדה, עלתה לי באוב דמותה של מרים הנביאה, אחותו הבכורה של משה. זאת שהניעה את העלילה.
אחות בכורה קלאסית ששומרת מרחוק בין קני הסוף על אחיה בתיבה. דמיינתי אותה שם שעות, לא עושה הפסקת פיפי כדי לא להוריד את העיניים ממושיקו. שמוצאת בת ברית בנסיכה המצרית, בת פרעה ויוזמת את האומנה הראשונה המתועדת בהיסטוריה האנושית.
חשבתי עליה חוזרת בסוף אותו היום לעמרם אביה, חוששת מהתגובה שלו כשישמע שהעבירה את בנו לרשויות, לגוב האריה.
כשקוראים את ההגדה כסיפור, רואים נשים יוזמות, מתגברות על מכשולים, יצירתיות בפתרונות מבניית הסלקל הצף הראשון ועד המסירה לאימוץ של משה. מעניין איך בת פרעה הסבירה לאביה את הנכד שפתאום צץ בין ידיה.
אישה בונה את הסלקל הראשון
אחד השיאים הססגוניים של ליל הסדר הוא כשעורך הסדר קורא בקול את המכות תוך שהוא משפריץ יין, המסמל דם, לקערה, ורבי יהודה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב. מסיימים עם מכת בכורות. המתה המונית של כל בכורי מצרים.
בתור ילדה התפלאתי שבכלל נשארה מדינה כזאת מצרים, כי בהתחלה הרגו להם את הבכורים, ואחר כך כולם, פחות או יותר, טבעו בים סוף.
בימים הקדומים לבן הבכור היה מעמד משפטי כלכלי שונה משאר האחים. הוא היה היורש של אביו (בנות לא נחשבו) ולכן מלידתו הוכשר לתפקיד ראש השבט, על כלל הנכסים, הצאן והשפחות. למעמד הבכיר עם הפריבילגיות נלוותה אחריות גדולה.
מרים לא סתם מרגישה אחריות, זו הייתה חובה שהוטבעה בה כאחות בכורה. בהמשך היא גם מארגנת למשה נבחרת מעודדות צמודות לאחר שהוא בוקע את הים ומובילה מעגל מתופפות, ללמדכם שגם במצרים עשו זומבה.
אגב, מושיקו שלנו אחרי שגדל, והיה למנהיג, מגמגם אך נערץ, הוביל קרבות, הוציא מים מסלעים, דיבר עם אלוהים, עלה הרים ושבר לוחות, הצליח להתמודד עם הכל חוץ מסכסוכי נשים.
מסתבר שמרים אחותו "לכלכה" על ציפורה גיסתה וקראה לה כושית מאחורי הגב. תחשבו מה הלך שם במשפחה הזאת בשולחן הסדר.
על מכת בכורות בשנת 2020 אני אומרת, עצם היותי בכורה לא טומן בחובו שום יתרון כלכלי או משפטי, חוץ מאת בעלי והכלבה אני לא מנהלת כלום, ואין לי ממש נכסים למעט "קיה פיקנטו" ירקרקה ומשופשפת בצדדים. מרים אחותי הרוחנית הורישה לי ולמליוני בכורות אחרות בעולם לב הולם בחרדה, יובש בגרון וכתפיים נוקשות.
כנראה שלהיות בכורה זו לכל הפחות תסמונת כרונית, או כפי שאבא שלי היה קורא לזה – מכה שלא כתובה בתורה.
על מכת בכורות בשנת 2020 – גלי וינטראוב
לתגובות במייל: galitwe76@gmail.com
