חוויה לא נעימה בפארק – בלוג הקורונה של עלית קרפ – 15.4.20
רציתי להקדיש את הפוסט של בוקר החג לקובלנתו של ל' אחי הצעיר, שילדיו נמצאים כבר איזה חודש בבית והוא הודיע להם וגם לנו, שביום ראשון הם הולכים לבית הספר, ויהי מה.
כדי להצדיק את ההצהרה הזאת סיפר, ששולחן האוכל בביתם הפך לשולחן פינג פונג, המדרגות למגלשה, הבן הקטן א' קם ב-11:00 ומעיר את אמו (בחיי שלא הייתי מאמינה שגיסתי ל' ישנה עד שעה כזאת), כדי שתכין לו פיתה עם חמאת בוטנים. ב-11:23 הוא לוקח חטיף. ב-11:46 הוא אוכל פרי וב-11:57 הוא כבר מתחיל להיות רעב ורוצה ארוחת צהריים. כן, יש גם קינוח.
המשלוחים מהסופר מגיעים פעם בחודשיים וחצי, וכשאחי מגיע מהעבודה (הוא עדיין עובד) מתחילה אולימפיאדה בבית: קודם כל הם משחקים קצת כדורגל, ואחר כך פינג פונג וכולי וכולי.
מה ששבר את אחי
בפעם האחרונה שבה הבן הגדול ת' יצא מחדר המחשבים, שם הוא שוהה בתוך גז ירוק שהחליף את האוויר ביחד עם אחיו הצעיר ממנו בשנה ש', התפלאו אחי וגיסתי מכמה שהוא גדל. הבן השני עדיין לא יצא משם, מעניין מה יחשבו עליו כשהוא ייצא.
הבנים של אחי הם ילדים מאוד טובים, וגם הוא אבא טוב והעובדה שגיסתי הצטרפה למשפחתנו זה בכלל נס שאנחנו לא מפסיקים להודות עליו, אבל אני יודעת מה שבר אותו: הקטן הכין לעצמו ולאחיו ארוחת ערב. הוא חתך מלפפונים, עוגת שמרים, אבוקדו ולחמנייה והגיש הכל עם המון קטשופ. בזמן שכולם אכלו אמר להם, שהארוחה הזאת היא משמעות החיים. נדמה לי, ששם נשבר אחי סופית והחליט שעליהם לשוב לבית הספר ויהיה מה שיהיה.
היא צעקה שאני חולירע
אבל יש עוד משהו שאני רוצה לספר לכם, והוא קצת פחות מצחיק: כזכור, אני הולכת באדיקות רבה להאכיל את החתולים במתחם הסובב את הדיור המוגן בפארק. אני עושה זאת בעקבות בקשה מפורשת של העירייה, שהטילה עוצר וסגר על תושבי המתחם כדי להגן על חייהם, והאנשים שנהגו להאכיל שם את החתולים כבר לא יכולים לעשות זאת.
למשימה הזאת נתרמו לי כמה שקי אוכל: א' מחנות ז' תרם לי שק, ר' חברתי הנדיבה והטובה תרמה שק וגם א' הווטרינר מהעירייה דאג לשק אחד וחוץ מזה, כמובן שגם קניתי בעצמי אוכל, כדי שהיצורים שאינם מעודכנים בחדשות לא ייוותרו ללא מזון.
אלא שהבוקר זומנה לי שם הפתעה שבאמת לא ציפיתי לה. התחלתי את סיבוב ההאכלה שלי, ואחרי שדיברתי עם ע' החמוד, אחד החיילים המוצבים שם, והוא סיפר לי שגם הוא מקיבוץ, נפרדתי ממנו ופניתי להשלים את הסיבוב שלי.
פתאום, שמעתי צעקות. כשהסתובבתי, ראיתי שתי קשישות הולכות בעקבותיי וצועקות ברוסית. לצערי, אינני יודעת רוסית, אבל האזנתי להן בסבלנות, וכשהן הגיעו, התנפלה עליי אחת מהן והיכתה אותי. דחפתי אותה מעליי וצרחתי עליה צרחות נאמנות, שהזעיקו את החיילים שמוצבים שם, והיא המשיכה לצעוק עליי ברוסית. היא צעקה שאני חולירע ואני צעקתי שהיא חולירע, ובסופו של דבר הזמנתי את המשטרה.
אינני חושבת שמכות הן הדרך לפתרון סכסוכים. באו שני שוטרים שאחד מהם דובר רוסית והוא הזהיר אותה לבל תתקרב אליי. מעולם לא קרה לי כזאת. וכן, אני עצובה הבוקר.
אהבתם את "חוויה לא נעימה בפארק" – בלוג הקורונה של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן
