סיפורה של הנזירה שרה שלקהאזי – הבלוג היומי של עלית קרפ
היום היה יום השואה, ואני רוצה להקדיש את הבלוג לסיפור משפחתי, שסיפרתי היום במפגש זום שנערך מטעם בית אביחי, ואני מודה להם ובמיוחד לעמיחי חסון על שאפשרו לי לספר אותו.
עד 1944 הייתה הונגריה בת בריתה של גרמניה, ודווקא משום כך, הצליחו חלק מיהודייה להישאר בחיים, בניגוד למה שקרה ליהודי פולין. אבל ב-1944 הופרה הברית הזאת, ובמאי 1944 צוו יהודי קושיצה – עיר גבול שהיום נמצאת בסלובקיה, אבל אז היתה שייכת להונגריה – להתקבץ בבית החרושת ללבנים שבקצה העיר.
היעד היה ברור וידוע לכולם: השלטון הנאצי כבר רצח את יהודי פולין כמעט עד האחרון שבהם וגם את רובם של יתר יהודי אירופה.
סבתי, מרים גרוסובה, ידעה שהצו הזה אינו מבשר טובות וסירבה ללכת לשם. היא לקחה את מסמכיה של קרובת משפחתה הלא יהודייה, יולאן גרגיי, ונתנה את אבא שלי, מנחם-אלכסנדר גרוס-שלומי, שהיה אז בן 4, בידיה של הנזירה שרה שלקהאזי, אחותה של יולאן, כדי שתביא אותו למקום מסתור על גדת הבלאטון, האגם הגדול של הונגריה.
הנזירות באפור
מקום המסתור, שנועד להצלת יהודים, נוהל על ידי מסדר "הנזירות באפור", מנזר של נזירות פרנסיסקניות, שחברת הפרלמנט הראשונה באירופה, דוקטור מרגיט שלכתה עמדה בראשו וגם שלקהאזי הייתה חברה בו.
שלקהאזי לקחה את אבי והביאה אותו לשם, וסבתי הגיעה לשם בדרכים שאינן ידועות לי. מסדר "הנזירות באפור" הציל לא רק את אבא שלי ואת סבתי, אלא עוד עשרות רבות של יהודים, ולא רק על גדות הבלאטון, אלא גם בבודפשט, ואבי וסבתי ואיתם עוד יהודים רבים שהו במקום במהלך כל הקיץ של שנת 1944.
באוקטובר עלתה מפלגת צלב החץ שהייתה מקורבת לשלטון הנאצי לשלטון בהונגריה, וטבעת החנק התהדקה סביב האוכלוסייה היהודית.
גם בבודפשט היו כמה וכמה מקומות מסתור שנוהלו על ידי הנזירות, ומכיוון שהדבר היה כרוך בלוגיסטיקה רבה, גויסו למשימה גם אנשים מחוץ למנזר.
המלשינה
אחת מהן הייתה ארז'יבת דמטר, צעירה כבת 20, שבנוסף לעבודתה במנזר גם ניהלה רומן עם גבר שלא הייתה נשואה לו. שלקהאזי העירה לה, שהיא אמנם אינה נזירה, אבל לא נאה שתנהל רומן כשהיא עובדת במנזר. בתגובה להערה, הלשינה דמטר לאנשי מפלגת צלב החץ על הנזירות ועל כך שהן מסתירות יהודים והצביעה על שלקהאזי כאחראית לכל המפעל הזה.
ב-27 בדצמבר 1944 באו אנשי מחתרת צלב החץ, לקחו את שלקהאזי וביחד איתה שתי נשים נוספות לגדות הדנובה וירו בהן למוות. גופתה של שלקהאזי לא נמצאה מעולם, ורק שלט על גדת הדנובה מסמן את המקום שבו נרצחה.
אבל זה לא סוף הסיפור. ב-1 בינואר 1950 הגיעו סבתי ואבי לישראל, אחרי שהובהר מעל לכל ספק שסבי נרצח ולא ישוב. אחרי חיי עמל ויזע, בשנת 2000, כשסבתי כבר הייתה בת 90, ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בארץ. בשארית כוחותיה פנתה אליו באמצעות מכתב שכתבתי עבורה ובו ביקשתי, בשמה, להכריז על הנזירה, שרה שלקהאזי כעל קדושה של הכנסייה הקתולית, בגלל אותם מעשים שבעבורם הוכרה כחסידת אומות העולם. אחרי זמן לא רב קיבלנו תשובה שהכס הקדוש מעיין בדבר וישוב אלינו. אבל ביוני 2003 מתה סבתי.
אחרי מותה, נסעתי באפריל 2004 לבקר את הנזירות. פגשתי אותן בביתן שבבודפשט וחלק מהן אפילו זכרו אותה. הן נתנו בידי מכתב שכתבה לסבי ונותר בארכיון המנזר משום שמסיבה כלשהי לא נשלח מעולם, וכן תמונה שבה מצולמת שלקהזי ביחד עם אבי כששניהם יושבים על ספסל באתר הנופש שעל גדות הבלאטון.
קדושה של הכנסייה הקתולית
השנים חלפו, ובאפריל 2005 מת גם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ואנחנו היינו בטוחים שכל העניין נשכח מלב. אלא שבהפתעה גמורה, במאי 2006 קיבל אבי הזמנה לטקס שייערך, כך נכתב בהזמנה, בכיכר המרכזית של בודפשט ובו תוכרז שרה שלקהאזי קדושה של הכנסייה הקתולית. אבי, שכבר היה חולה מאוד באותם ימים, נסע למרות זאת לטקס הזה, שנערך ב-17 בספטמבר 2006 בהשתתפותם של אלפים.
על הטקס סיפר: "הטקס התקיים בכנסיית סטפן הקדוש בבודפשט, שהיא הקתדרלה הגדולה ביותר בעיר. התרגשתי מאוד והחלטתי לנסוע לטקס. למרות שאני זוכר אנשים נוספים שהיו איתנו במסתור ולמרות שהנזירות הצילו יהודים רבים נוספים גם בבודפשט, נראה לי, שהייתי הניצול היחיד בקהל. הטקס היה טקס רב רושם: עשרות אלפים נאספו ברחבה שליד הכנסייה, ותמונת דיוקן גדולה של האחות שרה נתלתה בחזיתה. מקהלה של כמה מאות פרחי כמורה שרה את המזמורים בליווי נגינת האורגן, והפעמונים כולם צלצלו לזכרה של אישה אחת, קטנת קומה אבל גדולת נפש".
טקס מרגש
הטקס זכה לסיקור תקשורתי רחב בהונגריה ובמהלכו, חוץ משירת המזמורים, נקראו גם קטעים מתוך יומנה של שלקהזי והוזכרו מאמציה להצלת חיים. מובן, שהטקס, שנערך על ידי הכנסייה הקתולית נשא הדגשים אחרים מההדגשים שניתנו לו בטקס שנערך בזמנו "ביד ושם", אבל, אין ספק שקיומו, בשני המוסדות הללו, הרחוקים כל כך זה מזה, מוכיחים שחסידותה וקדושתה של שלקהזי אינן שנויות במחלוקת.
ועוד הוסיף אבי וסיפר: "בין הנוכחים היו גם הקרדינל של בודפשט פטר ארדו, רבה הראשי לשעבר של בודפשט, הרב יוסף שוויצר, ושגריר ישראל, והקהל השתתף בתפילה והחרה-החזיק אחרי המקהלה במזמורים בהתלהבות רבה.
"דברים רבים נישאו על ידי המכובדים השונים, מהארכיבישוף ועד לרב הראשי לשעבר, אבל לדאבוני, את רובם לא הבנתי מכיוון שאינני זוכר כמעט אף מילה בהונגרית. הקהל ענה אמן וצלצולי הפעמונים בישרו את קבלתה של האחות שרה לקהל הקדושים.
"למרות היותי אתאיסט מוחלט התרגשתי מאוד מהמעמד, וחשתי שאולי במשהו, אני מכבד את זכרה של האחות שרה שלה אני חייב כל כך הרבה, את חיי בעצם. גם אם לא הפכתי למאמין בכנסייה הנוצרית, למדתי ממנה מהו חסד נוצרי, ויראת כבוד מתעוררת בי כשאני חולף על פני כנסייה, תהיה אשר תהיה".
שרה שלקהאזי כבר מתה מזמן, וגם סבתי ואבי אינם עוד בין החיים, אבל רציתי לספר לכם את הסיפור הזה ביום השואה, על אישה, שבמותה ציוותה את חייהם של רבים.
התמונה היא תמונתה של שרה שלקהאזי, אישה קטנת קומה, אבל גדולת נפש.
אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן
