מהמספר על הזרוע אל המגע המרפא: האחות שבחרה להמשיך את סיפור החיים

ב-26 במרץ 1942 עלתה אתל, שושנה גלב, על הרכבת לאושוויץ, יחד עם שתי אחיותיה, כחלק ממשלוח ראשון של 999 נערות צעירות מסלובקיה. מאחוריה נותרה משפחה גדולה, הורים, שמונה אחיות ואח, שנרצחו כולם. אחת מהאחיות שעמדו לצידה ברגעי הפרידה לא שרדה זמן רב. חודשים ספורים לאחר שהגיעו למחנה, בסלקציה בבירקנאו, היא נשלחה אל מותה. מילותיה האחרונות נחרתו בזיכרון המשפחתי:

"תגידו להם שרציתי לחיות ולא נתנו לי"

במשך שלוש שנים חוותה אתל את התופת, רעב, פחד, השפלה ואובדן. אבל לצד הזוועות, התקיימו גם רגעים של חברות, עזרה הדדית וכוח אנושי יוצא דופן. היא שרדה, יצאה בצעדת המוות, ובחרה בחיים, אך גם בשתיקה, שתיקה שנועדה להגן על הדורות שאחריה.

על זרועה נחרט המספר 1964. עבור אחרים זה היה עוד מספר, עבורה זו הייתה הבטחה. היא נדרה שאם תזכה להגיע לשנה הזו בחיים, תחגוג את עצם הישרדותה. ואכן, בשנת 1964, בארץ ישראל, היא קיימה את ההבטחה וחגגה את החיים שניצחו.

אבל הסיפור לא נגמר שם

עשרות שנים לאחר מכן, נטע בוקעי, אחות במכבי שירותי בריאות בחיפה, נושאת את הסיפור הזה לא רק בזיכרון, אלא בגוף ובמעשה. מדי שנה ביום השואה וביום הקדיש הכללי נטע עונדת על צווארה שרשרת עם המספר 1964, אותו מספר שנחרט על זרועה של סבתה. תזכורת יומיומית לכאב, אבל בעיקר לבחירה. הבחירה שלה להיות אחות לא נולדה רק מתוך רצון לעזור, אלא מתוך רגע אחד, קשה, שנחרט עמוק בסיפור המשפחתי. באחד הימים באושוויץ, סבתה סבלה מאבצס בבית השחי. רופא במחנה טיפל בה, אך עשה זאת באכזריות, ללא חמלה, ללא רגישות, בצורה שהותירה צלקת לא רק בגוף, אלא גם בנפש.

וידאו:

באדיבות המשפחה

דרך הסיפור הזה, נטע גדלה עם הבטחה ברורה: היא לעולם לא תהיה אותו רופא

היא תהיה ההפך, היא בחרה להיות אחות שמסתכלת למטופלים בעיניים, שמקשיבה, שנוגעת בעדינות, שמבינה שהטיפול הוא לא רק רפואי, אלא גם אנושי. "אני לא הכרתי את סבתא שלי, אבל הסיפור שלה מלווה אותי בכל יום. הרגע שבו היא טופלה בלי חמלה נצרב בי, ואני בחרתי להיות בדיוק ההפך, לראות את האדם שמולי, ולהעניק טיפול עם רגישות, הקשבה ולב".

למרות שמעולם לא זכתה להכיר את סבתה, שנפטרה בגיל צעיר, הסיפור שלה הפך לנר לרגליה. בכל מטופל, בכל מגע, בכל החלטה, היא ממשיכה את אותו קו עדין שמחבר בין עבר של כאב לבחירה בחיים. ביום השואה והגבורה, הסיפור הזה מזכיר שלא רק זוכרים את מה שהיה, אלא גם בוחרים, יום אחרי יום, איזה אנשים אנחנו רוצים להיות.