על אף ההמתנה הממושכת, ברגע שבו צלילי אזעקה פילחו את השמיים, בבוקר שבת, רגע לפני חג פורים, הנפש והגוף הגיבו באופן אינסטקטיבי, ונדרכנו. השדרנים בתקשורת אומרים לנו שמצפה לנו התמודדות ממושכת, והיא כבר מוכרת לנו היטב מהעבר הלא רחוק.
אז איך שומרים על חוסן נפשי במלחמה, בלי להפוך לנזירים טיבטיים או להכחיש שאנחנו בלחץ? החדשות הטובות הן שחוסן הוא לא רק תכונה מולדת, הוא יותר כמו שריר. שריר שלפעמים כואב לאמן, אבל בהחלט אפשר לחזק.
ראשית, חוסן זה לא “לא להרגיש”. הרבה אנשים חושבים משום מה שחוסן פירושו לשבת בסלון, לשמוע אזעקה, ולהתעלם ממנה באדישות. זה לא חוסן ולא אומץ. התנהגות שמסכנת את החיים שלנו, ואין בה שמץ של רווח, זו פשוט טיפשות.
מוח אנושי בריא מתוכנת לזהות סכנה במהירות. כשיש איום, הוא מפעיל אזעקה פנימית: הדופק עולה, הנשימה מתקצרת, והמחשבות רצות במהירות.
הבעיה היא שלפעמים הוא נשאר על מצב “חירום” גם כשהאירוע כבר נגמר, והאירועים אצלנו מתחילים ומסתיימים בתכיפות מזה כשנתיים וחצי.
כשמדברים על חוסן נפשי, לרוב מדובר ביכולת לא להתעלם מהעולם הרגשי שלנו מחד, אבל גם לא לאפשר לו "לנהל אותנו" או להחליט בשבילנו מאידך. אם נצליח להתייחס לרגשות שלנו כמו נורות אזהרה של רכב, אבל אנחנו נישאר בתפקיד הנהג, אנחנו באזור הנכון.
אם נצליח להבין את הפחדים שלנו נצליח לתפקד בצורה בטוחה ונכונה יותר. חשוב שנצליח להפריד בין סכנה לבין פחד. אזעקה עשויה להיות מפחידה, אבל כשלעצמה היא לא מסוכנת. הפחד שמתעורר בנו שולח אותנו במהירות למרחב המוגן, בו אנחנו כבר יכולים לחוש יותר בטוחים. רצוי לארגן את המרחב המוגן באופן נעים ומערסל. עם מזרנים, משחקי קופסא, אוכל מנחם עם ממתקים וחטיפים, וסוללה ניידת לטעינת טלפונים להתעדכנויות והסחות דעת.
כשאנחנו חוששים לשלום הילדים, אנחנו יוצאים קצת מעצמנו, ונהיים קשובים אליהם יותר.
ילדים שואלים שאלות? מצוין .ילדים לא צריכים הורים עשויים פלדה. הם צריכים הורים שמסוגלים להגיד: “גם אני קצת חושש, אבל אנחנו שומרים על עצמנו ודואגים להיות מוגנים.”
כנות מותאמת גיל בונה ביטחון. וכשילד חוזר לשחק חמש דקות אחרי ששאל שאלה קיומית זו תזכורת שגם אנחנו יכולים לחזור לשגרה מהר יותר ממה שנדמה לנו.
בימי מלחמה, שגרה נשמעת כמו מילה משעממת אבל בפועל היא עוגן. בחירום, לפעמים החוויה של הזמן נזילה ולא מאורגנת, מאזעקה לאזעקה וממבזק חדשות מלחיץ לבשורות קשות. קיימת נטייה טבעית "לכבות" את הפונקציה המארגנת של הזמן ו"להמרח".
מומלץ לקום בשעה פלוס מינוס קבועה, להכין קפה, גלילת "brain rot" מדודה, טיפול בילדים, סגירת פינות בעבודה, להמשיך לצפות בסדרה אהובה, דיבור עם חברים ועוד. השמירה על השגרה לא מבטלת את המציאות, היא מאפשרת לנו לחוש מעט יותר שליטה ונותנת לנו עוגנים מארגנים. בשבת בבוקר לרוב הילדים כבר הייתה תחפושת מוכנה, לאפשר להם להתחפש בבית, ולארגן תחרות תחפושות במקלט יכולה להיות אפשרות טובה כדי לשמור על החוויה השגרתית של הרצף.
במרחבים מוגנים נולדות לפעמים הבדיחות הכי טובות באופן הכי ספונטני שיש. זה לא חוסר רגישות, זה מנגנון הגנה מתוחכם. ההומור יוצר ריחוק רגשי רגעי מהאיום ומאפשר לנו לנשום. כשאנחנו צוחקים, הגוף משחרר מתחים ועושה למערכת העצבים “ריסטארט”. פורים, אמור להיות חג "שמח ומבדח". אם נצליח גם לצחוק קצת בתוכו למרות הכל, זה יעשה לנו טוב.
חוסן הוא גם קהילה. בתקופות קשות אנחנו, מגלים מחדש את כוח ה"ביחד". כמו זברות שמצטופפות כשמגיע נמר, בני האדם מתאחדים בזמני מצוקה. הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין, החלפת משלוחי מנות, שיחות טלפון או אפילו מפגש עם חברים במגבלות ההנחיות, אלו לא רק מחוות נחמדות. הן מחזקות תחושת שייכות ומקטינות חרדה. המוח שלנו רגוע יותר כשהוא יודע שהוא לא לבד.
חוסר השקט הטבעי כשאנחנו טרודים מאפשר לנו להיות בהרבה עשייה יצרנית. כבר רצים הממים שמזמינים את אלו שמנקים בשעת לחץ להתארח אצלנו בזמן המלחמה. אחרים משתגעים מחוסר המעש ומחפשים לנתב את חוסר האונים להתנדבות ועשייה למען אחרים. עשייה משמעותית מאפשרת לחוש משמעות ומסוגלות.
ומה אם קשה במיוחד?
חוסן לא אומר שלא צריך עזרה. אם החרדה מציפה, אם השינה נעלמת, אם כל רעש קטן מקפיץ, ומגיעים למצבי קיצון של אגרסיה מומלץ לפנות לעזרה. בדיוק כמו שלא היינו מתעקשים לטפל לבד בשבר ברגל, אין סיבה להתמודד לבד עם עומס רגשי מתמשך.
קופות החולים והעמותות השונות מפעילות קווי תמיכה שמאוישים באנשי מקצוע.
- מכבי 3555
- כללית 2708
- לאומית 507
- מד"א 101
- ערן 1201
לסיכום, המלחמה מזכירה לנו שאנחנו פגיעים. אבל היא גם מזכירה לנו שאנחנו מסתגלים מהר יותר ממה שחשבנו. חוסן הוא לא חיוך קפוא מול מציאות קשה, אלא היכולת להגיד:
“קשה לי ובכל זאת אני ממשיך."
אם מבוקר שבת כבר הצלחתם גם לצחוק קצת, לשתות קפה חם בממ״ד, לאכול איזו אוזן המן, ולשלוח מם לחבר, כנראה שהשריר הזה כבר עובד יפה מאוד.
גל סמוחה, פסיכולוג קליני, מכבי שירותי בריאות מחוז צפון
