שש שנים חלפו מאז פרצה הקורונה לחיינו, ומאז נדמה שילדי ישראל חיים בתנועה מתמדת בין מסגרת לבין שהייה ממושכת בבית ללא מסגרת. כמי שעוסקת בחינוך ובייעוץ, ד"ר נועה זברגר תמיר, מרצה בחוג לחינוך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ויועצת חינוכית, רואה מקרוב כי השהות הממושכת בבית במלחמה הנוכחית, יוצרת אפקט מצטבר שאינו רק לימודי, אלא גם רגשי וחברתי שלא ניתן לתיקון.
עבור ילדים, שגרה היא הרבה מעבר למערכת שעות, היא העוגן המאפשר להם לחוש מוגנות בעולם. הנזקים הנפשיים של היעדר מסגרת לא תמיד גלויים לעין באופן מיידי, אך הם מחלחלים לאורך זמן. אנו עדים לעלייה בחרדות, בבדידות ובתחושת חוסר משמעות. ילדים המצויים זמן רב ללא רצף חינוכי עלולים להסתגר בבית, להפחית אינטראקציות חברתיות ולשקוע אל תוך המסכים. אנחנו עדים לילדים שכל סדר היום שלהם השתבש, הם ישנים ביום ומתעוררים בלילה, מתקשים רגשית ועייפים.
הקושי המרכזי הוא עבור ילדים שמתמודדים עם קשיים במיומנויות חברתיות, ולאור המציאות בה אנחנו חיים בשש שנים האחרונות, יש הרבה ילדים שמתמודדים עם הקושי הזה, כי תהליכי החברות שלהם לא עברו באופן חלק, הם שהו בבית בשנים בהם היו צריכים להיות באינטראקציה עם בני ובנות גילם. המסגרת היא המקום היחיד המאפשר תרגול ויצירת קשר. בלעדיה, הם מוצאים עצמם מבודדים ונאטמים מול מציאות חיצונית מורכבת.
הלמידה מרחוק לא מהווה פתרון ממשי למצוקה החברתית והרגשית. הניסיון שנצבר מאז הקורונה, מלמד כי מעטים הילדים שנתרמים מהלמידה בזום. ללא תמיכה צמודה של הורים, רוב הילדים מתקשים להתמיד בכניסה לשיעורים. המסך מייצר חיץ בין התלמידים למורים, מאחורי ריבועי הזום כמעט בלתי אפשרי לזהות מה באמת עובר על נפשם של הילדים ולזהות מי זקוק לתמיכה ועזרה.
כמו כן, לאורך השבועות האחרונים ראינו איך המשק שואף לחזור לפעילות במהירות, אך דווקא מערכת החינוך נותרה מאחור. הילדים שלנו זקוקים למורים שלהם, למבט בעיניים ולמגע האנושי המרגיע. המפגש החברתי בכיתה הוא חבל ההצלה שלהם, במיוחד במצב הנוכחי שמתח הביטחוני בחוץ גדול כל כך.
כאן טמון הכוח של המנהיגות המקומית. ד"ר זברגר תמיר, מאמינה בכוחם של ראשי הרשויות ובצוותי החינוך בשטח, שמכירים כל פינה וכל מקלט בעירם, להוביל פתרונות יצירתיים. למידה משמעותית לא חייבת להתרחש תמיד בין ארבעת הקירות של הכיתה. שימוש במרחבים קהילתיים, הפיכת מקלטים למרחבי למידה וגמישות במיקומים יכולים להחזיר את הילדים למפגש אנושי בטוח.
כדי שהתהליך הזה יצליח, עלינו לדאוג גם לצוותים החינוכיים. כדי שמורה תוכל להיות פנויה רגשית עבור ילדינו ולהעניק להם את החיבוק והחיוך לו הם זקוקים, היא לדעת שגם לילדים שלה יש פתרון הולם. דאגה למעטפת עבור משפחות אנשי החינוך היא תנאי הכרחי לחוסן של המערכת כולה.
זה הזמן לחזק את הגשר בין הבית לבית הספר. במקום לראות במתווים מוקד לחיכוך, יש לראות בהם הזדמנות לשותפות. הורים יכולים להיות חלק מהמענה, לסייע בתורנויות ולתמוך בצוותים. כשהילדים רואים את המבוגרים פועלים יחד מתוך מסוגלות ואמונה, הם סופגים את השיעור החשוב ביותר בחוסן.
המפגש הישיר עם המורים והחברים הוא המפתח העיקרי לשיקום המעטפת הרגשית של הילדים בתקופה המורכבת הזו.
