לפני שבועיים נחתה היחצ"נית ענת פרחי מפרדס חנה, בישראל. אחרי ארבעה חודשים של טיול מתוזמן, ברחבי ארה"ב. היישר אל הבידוד הביתי. שהיה לה קשה במיוחד, עקב העובדה שהיא לא מאלה הנשארים בבית. בשישי האחרון, תפסתי אותה במספרה. סוף סוף בחוץ, היא אמרה לי. ותראי איזה גשם. ואתמול, יום שני, ישבנו במושבה. במסעדה של אחיה אורן: סעדה בית של אוכל. על קפה שחור בחוץ, בשמש. "תפסתי מה הולך לקרות פה", מספרת ענת פרחי, "עם הקורונה והכל. אז קפצתי על ההזדמנות ונסעתי. לבקר את שתי הבנות שלי, שגרות שם, וגם את החברים".
ועכשיו?
"עכשיו לתקשורת".
הפתעה.
כל זה נעלם
ענת פרחי, יוצאת מהבידוד כשהיא מאובזרת באמריקה: ז'קט זמש עם פרנזים, מגפי בוקרים תואמי צבע וכובע בוקרים. וגם מסיכה שחורה. עם נצנצים בוהקים. "קניתי לי בארה"ב", היא ממלמלת. ומבקשת שנעבור לצל. כי לא טוב לה שמש.
"היה לי משרד לניהול אמנים", היא מספרת, "שנתן שירותי תקשורת, דוברות ופרסום. פלוס עשה הפקות גדולות. וכל זה נעלם. בגלל הקורונה. עשיתי פאוזה לארה"ב, כי זיהיתי את הקטסטרופה".
"הקורונה, לא תעבור כל כך מהר", היא מנבאת. "ניאלץ לחיות לצדה, כמו עם השפעת. ולקחת חיסון. ואני אנטי כדורים ואנטי חיסונים".
רזומה
ענת פרחי, הייתה אי שם בשנות ה-90 מורה במשרד החינוך. למשך שמונה שנים. אחר כך עברה למעריב והייתה שם כתבת פלילים. "המנטור שלי היה גדעון רייכר", היא אומרת. אחרי חמש שנים פליליות, היא הרגישה שמספיק. "זה היה לא יום ולא לילה", משחזרת ענת פרחי. "פיגועים, רציחות, תאונות דרכים. סחבתי את הכל איתי, כי אי אפשר שלא. וזה ראש שנכרת בתחנת רכבת, גבר תלוי מעל לנחל, ילד שרוף במיטה שלו, והצעקות של החיילים. בפיגוע שהיה בכרכור. על יד האלונית. אז עזבתי לעיתונות המקומית בפרדס חנה, למשך עשר שנים. עד שחליתי. בשנת 2010. ולקחתי החלטה: אם אני יוצאת מזה בחיים, אני מתגרשת ועוזבת את העיתונות. וזה מה שהיה".
לחזור למקום המוכר
הבנות של ענת פרחי, כאמור, בנות 26 ו-27, מפיקות פסטיבלים בארה"ב. כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. במקסימום, הוא הופך לתפוח גדול. "כשבקרתי עכשיו בארה"ב", היא אומרת, "נסעתי איתן ממדינה למדינה, בהתאם ללוז שלהן. וראיתי את אמריקה האמיתית, לא זו שרואים תיירים".
ומה לקחת משם, מלבד מגפי בוקרים?
"למדתי שצריך לחיות את הרגע. אף אחד לא מבטיח לנו מה יקרה בעוד שעה. אז אני עושה לי את היום הכי נעים שאפשר. וקצת עוזרת לאח שלי, בשיווק של המסעדה שלו".
לקראת סוף השיחה ניגשת אלינו האימא של ענת פרחי. שעד עכשיו סרגה בשמש, בחצר המסעדה. שואלת אם היא רוצה לאכול וממשיכה בשלה. שגרה ביתית כזאת, שעושה שקט בבטן. ענת משיבה שעוד מעט. וממשיכה ללגום מהקפה.
אז מה היעד הבא?
"לחזור למקום המוכר והידוע, לעיתונות המקומית. זה יהיה זמני. בתקווה שהכל ייפתח שוב מחדש".
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
