עופר בינדל, 57, מהמושב כפר חוגלה שבעמק חפר, הוא מה שמוגדר כמלח הארץ. שירות צבאי כמפקד על סטיל, לימודים לתואר שני במכללה לביטחון לאומי, עבודה במשרד ראש הממשלה. גבוה, חסון, ציוני. כזה שעוד לא איבד את האמונה שיהיה פה טוב. ויותר חשוב מזה: גם מוכן לעשות משהו, כדי שהטוב הזה יקרה.
לפני חמש שנים, כשפרש מעבודתו במשרד ראש הממשלה, לקח בינדל החלטה ומאז הוא מקדיש את כולו לפרוייקט שהגה: נטיעת יערות טבעיים של אלון ואלה. בפארק השרון בפרט ובשרון בכלל. בינדל: "היום אני יותר עסוק ממה שהייתי פעם, למרות שתמיד עבדתי סביב השעון. יש לי היתר מרשות הטבע והגנים ואני נוטע אלונים וחרובים מקומיים. אין לי עמותה ואין לי כלום. אני מגייס מתנדבים ועושה את הכול בשתי ידי".
בעקבות סבו וסבתו החלוצים
מלח הארץ, כבר אמרנו. בינדל הוא איש של חזון, אותו ינק מהבית. סבו וסבתו היו חלוצים, שהגיעו לישראל אי שם בשנות ה-30 ונמנו על 20 המייסדים הראשונים של כפר ויתקין. בביתו הכפרי והמואר שבכפר חוגלה, תלויים ציוריה של אימו. המתארים את הסבא קוטף תפוזים ואת הסבתא עובדת בערוגות הירק של המושב. עולם של פעם, שהולך ונעלם. "הם היו חקלאים, עד שסגרו את החקלאות", הוא משחזר.
לימים, בשנת 99', קנה בינדר מגרש בכפר חוגלה. אבל הרגיש שהוא הולך ונמשך לעבודת האדמה. "הרגשתי שנהיה לי צפוף", הוא אומר, "עוד לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, אבל ארבע שנים אחר כך כבר קניתי את המשק, שבו אני גר כיום. זה היה פרדס מת, עם עצי אבוקדו מתים. ממש מיזבלה".
הוא שיפץ ובנה וניכש עשבים. "חשבתי על משתלה של אלונים, שתהיה לי מיזם כלכלי אחרי שאצא לפנסיה. החשיבה שלי היתה אז כלכלית לגמרי".
אבל אז הגיע הספר הקטן, ששינה את חייו.
האיש שנטע עצים
בינדל מתייחס לכניסתו של הספר הקטן שכותרתו "האיש שנטע עצים" לחייו, כאל נס. היות והוא עצמו, כפי שהוא מודה, דיסלקט. "אני לא קורא ספרים בכלל, אבל הספר הזה דק, עם ציורים ועם ניקוד. אז הצלחתי".
וכך כתוב על הכריכה האחורית של הספר: "כדי לגלות באופיו של אדם תכונות יוצאות דופן באמת, עלינו לזכות באפשרות להתבונן בפעילותו על פני תקופת שנים ארוכה. במידה שפעילות זו חסרת כל אנוכיות, במידה שהרעיון המנחה אותה הוא נדיבות חסרת גבולות, במידה שברור לחלוטין שהיא אינה חפצה בתמורה כלשהי, ואם, בנוסף לכך, היא השאירה סימנים ניכרים לעין על פני כדור הארץ, אז אנו דנים, בלי ספק, באישיות בלתי נשכחת".
הספר שבה את בינדר לגמרי. זה בדיוק היה הדבר הזה שחיפש, שלא ידע לקרוא לו בשם. ומאז השתנו חייו לגמרי.
"אמרתי לעצמי שאני רוצה גם", הוא משחזר. "כולנו מקלקלים את כדור הארץ וחסרים לנו 40 מליארד עצים. החלטתי שאני רוצה לתקן מה שאפשר".
לקח לו שש שנים נוספות, כדי לצאת לפנסיה ולהגשים את החלום במלואו. בינדל: "התחלתי לקרוא מפות עתיקות וגיליתי שהיה יער ענקי בפארק השרון, שהוכחד על ידי הטורקים. שהשתמשו בעצים לתעשיית הפחם. ואז התחלתי לקרוא איך עושים יער והבנתי שהשיטה הכי טובה היא לזרוע. כי אז השורש מצליח להיות מספיק עמוק כדי לבסס את עצמו וצומח עץ חזק יותר".
לפרויקט שימור היערות שלו, נתן בינדל את השם "אלונים שווים לטבע".
"כל אדם צריך לטעת 40 עצים בחייו"
הוא החל את דרכו כאיש היערות של השרון, בקניה ובשיפוץ כבאית ישנה. איתה הסתובב בעיקר פארק השרון, שם הכל התחיל. "בספר שקראתי, מסופר על איש אחד מהמורדות הצפוניים של הפירנאים, שהסתובב עם תרמיל ומקל וטמן בלוטים במקום צחיח עד שנהיה יער. זה בדיוק מה שעשיתי: בכל בור זרעתי ביחד עם מתנדבים מבית הספר שדות שבעמק חפר שגייסתי לפרוייקט. בהתחלה, נבטו בלוטים מעטים בלבד. אחר כך חפרנו בורות ובכל בור כזה זרענו שלושה בלוטים. וזה שיפר את הנתונים".
בשנים שעברו מאז, למד בינדל כיצד מקימים את היער בצורה נכונה וכיום יש בפארק השרון, בזכותו ובזכות המתנדבים המסייעים לו, מבתי ספר שונים באזור, 1100 עצי אלון ואלה.
בינדל: "את המים אני מקבל מאזור התעשייה בעמק חפר וכל חודש אני תורם לפרוייקט מכיסי 1000-2000 שקלים. החלק היקר בסיפור זה המיגון של העצים, כל עץ מוקף במיגון שעולה 100 שקל. זו אמנם הוצאה חד פעמית, אבל הוצאה יקרה".
בנוסף לזריעת העצים והטיפול בהם-הוא מגיע פעמיים בשבוע כדי להשקות את העצים המקבלים מים ממערכות השקיה תת קרקעיות-מרצה בינדר במוסדות חינוך שונים.
"אני רוצה להוכיח, כמה שיותר, שאפשר לעשות יער בלי כסף ועמותות ובלגאן. ולהפיץ את המסר שאפשר לטעת עצים בכל מקום. בחדרה ובפרדס חנה, היו פעם היערות הכי גדולים בארץ ישראל. כל כך הרבה הרסו בני האדם. אז עכשיו, כדי לתקן את ההרס, כל אדם צריך לטעת 40 עצים בחייו".
יש לכם סיפור? דברו איתי.
ayeletked@gmail.com
הישארו מעודכנים באתר בלינקר או בפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
