הוא שרד את השואה כילד, עלה לארץ והשאיר ברומניה קריירה מצליחה בעיצוב תפאורות, בארץ שימש תפאורן ראשי בטלוויזיה החינוכית ותכנן עשרות סדרות ותוכניות שאנחנו מכירים. בנו פרידל, תושב שכונת הפארק, מספר על הזיכרון מסבו, איך אמר בסתר יזכור על אביו, ועל הנערה היהודית שעשתה מעשה אסתר המלכה
בנו פרידל ומשפחתו התגוררו בצ'רנוביץ', עיר השוכנת כיום באוקראינה, סמוך לגבול עם רומניה. בשנת 1941, כשבנו היה בן 5, נשלחה משפחתו לטרנסניסטירה, אזור נרחב באוקראינה תחת כיבוש רומני. טרנסטניסטריה שימש כאזור ריכוז ליהודים אשר הופקרו לגורלם בתנאי מזג אויר קשים, ללא אספקת מזון, טיפול רפואי או סיוע. "הגעתי לגטו בגיל מאד צעיר, הזיכרונות שלי מהתקופה הזו מופיעים כהבזקי זיכרון ולא כזיכרון מתמשך וברור. עם השנים, אמא שלי השלימה לי את הסיפורים שעמדו מאחורי זיכרונותי".
בנו, שלמד אצל סבו הרב שכטר בחדר, זוכר את הפעם האחרונה בה ראה אותו. "היינו ברכבת, בדרך לגטו. היה חשוך מאד ואני ישבתי ליד אמי בקצה הקרון. מצדו השני של הקרון, אני זוכר שראיתי אותו עומד כשהוא מכוסה בטלית ואוחז נר דולק בידו, אמא סיפרה לי שהוא קרא תהילים. בבוקר כבר לא ראיתי את סבא ברכבת, הוא נפטר. כשהרכבת נעצרה ונפתחו דלתות הקרון, נכנסו חיילים וחיפשו מתים, הם מצאו גם את סבא, שנפטר במהלך הלילה ועדיין היה עטוף בטלית".
את זיכרונות הילדות הכואבים מהשואה הצליח לבטא באמנות אבל את הזיכרון מאביו מעולם לא הצליח לצייר. "אני זוכר שהלכנו בדרך לטרנסניסטריה ושאבא יצא מהשיירה ולא חזר. דוד שלי לקח אותי על הכתפיים והמשכנו ללכת, הדחקתי את השאר. שנים מאוחר יותר אמא שלי סיפרה לי את הסיפור כולו. אבא, שנשא אותי על ידיו, יצא מהשיירה כדי להביא לי מים. הוא ניגש לבאר שהייתה שם ורכן כדי להביא לי מים ונורה בראשו בידי חייל. כשאמא שלי צעקה 'למה', החייל השיב לה שרצה לראות איך מת ג'ידן (כינוי גנאי ליהודי). תמיד חשבתי שמבחינתו הוא לא הרג בן אדם, הוא הרג יהודי ואלה הם שני דברים שונים מאד".
הקהילה היהודית בכפר וויטובקה בו שהו התגבשה ואף הקימה ועד. סיפורה של הקהילה מצמרר ומזכיר את סיפור מגילת פורים ואסתר המלכה: "מפקד המחוז נפגש עם הקהילה ובסוף המפגש פנה לראשי הקהילה וביקש לקבל לידיו נערה יהודייה יפהפייה שצדה את עינו והבטיח כי תנאי היהודים במקום ישתפרו אם הנערה תיעתר לבקשתו. ראשי הקהילה ומשפחתה של הנערה הזדעזעו מבקשת המפקד, אך הנערה החליטה להקריב עצמה עבור הקהילה".
למרות התנאים הקשים, היהודים בוויטובקה קיימו חיים תרבותיים עשירים. אחד הזיכרונות הבולטים של בנו מהתקופה היא הצגת תיאטרון בה צפה בגטו עם דודו שפסל. בנו התרשם במיוחד מהתפאורה ומהאווירה המחשמלת במהלך ההצגה. "דוד שלי לקח אותי להצגת תיאטרון שהעלו היהודים בקולחוז צ'אפייב שבוויטובקה. הגענו לאורוות הסוסים של הקולחוז שם הקימו 'תיאטרון' שהיה בנוי בצורת פרסה כשבמרכזו הוצבה הבמה, דודי אמר לי שנצפה במחזה בשם 'המכשפה' מאת אברהם גולדפדן. התיישבנו ולפתע נשמעו 3 הלמות חזקות שהכריזו התחלת ההצגה. הערב הזה מאד ריגש אותי ואפילו שהייתי צעיר, הזיכרון של התפאורה, הבמה והחוויה של צפייה בהצגה בתוך כל הכאוס מסביבנו נותר חקוק בראשי. שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי ללמוד באקדמיה, למדנו על התיאטרון היווני והבנתי שההצגה הזו הייתה כולה על בסיס התיאטרון היווני. יש לנו העם היהודי מין יכולת לעבוד על עצמנו, לא להתמסר לכך שרע לנו. זה מה שעשו עם ההצגה הזו. בזמן של מלחמה, כשלא היה מה לאכול ואנשים נרצחו ומתו מרעב ומחלות, היהודים השקיעו במזון לנשמה, באמנות ותרבות".
לקראת סוף המלחמה, הוחזרו יהודי טרנסניסטריה לבתיהם וכך גם אמו של בנו וילדיה בנו ויוטה, שחזרו לעיר מגוריהם צ'רנוביץ' (רומניה דיאז). בנו מספר שהנערה האמיצה שהפכה בלית ברירה לפילגשו של המפקד, הוחזרה יחד עם משפחתה גם כן לצ'רנוביץ' ובמהלך החזרה לביתם דאג המפקד להציב סביבם אבטחה צמודה, על מנת שלא יאונה להם כל רע. הורי הנערה, כך בנו מספר, חיפשו במשך שנים ארוכות את אותו המפקד כדי להודות לו על כך שהציל את חייהם ואת חיי מאות יהודים בטרנסניסטריה.
בנו ומשפחתו עברו לעיר גלץ שברומניה, וכשהגיע לגיל מצוות, החליטה אמו פאני שבנה יעלה לתורה, למרות שלא ניהלו אורח חיים דתי. "כל השנים אמא שלי אמרה לי ביידיש, 'אל תשכח שאתה יהודי', זה משהו שליווה אותי ומהדהד אצלי עד היום. בפינת הרחוב היה בית כנסת שכונתי ושם היה השמש. מאחר והוא היה יותר עני מאיתנו, השמש הסכים לתת לי שיעורים בתמורה לכיכר לחם, ובימים של השיעורים לא היינו אוכלים לחם".
אחרי שחגג את גיל המצוות, בנו החל גם לומר בכל שנה את תפילת יזכור, לזכר אביו. מאחר שלא הייתה דרך לדעת את המועד המדויק שבו נרצח אביו, התייעצה אמו עם רב שאמר לה לקבוע את יום אזכרתו ביום הכיפורים. מאז ועד היום, בכל שנה, בנו אומר את התפילה. הוא השלים תואר שני בלימודי תולדות האמנות, עיצוב תפאורה, תלבושות וניהול אמנותי. בכל תשע שנות לימודיו לא שכח לומר יזכור על אביו והקפיד על כך בכל יום כיפורים, אבל באקדמיה זה לא היה פשוט. "בתקופת הקומוניזם לסטודנטים אסור היה לעסוק בדת. אם היו תופסים אותך ליד בית כנסת או כנסייה, היו זורקים אותך מהאוניברסיטה. מצאתי בית כנסת ספרדי אבל לא הכרתי תפילות או נוסחים ולא ידעתי להתפלל, כל מה שזכרתי היו שלוש התפילות שאומרים כשעולים לתורה ואמרתי את זה ביידיש, זו הייתה תפילת היזכור שלי. מול בית הכנסת היה קיוסק, הייתי ניגש לקיוסק וקונה עיתון של המפלגה הקומוניסטית וכוס סודה וממלמל מאחורי העיתון".
אחרי שסיים את הלימודים, בנו השתלב בעבודה באופרה ובתיאטראות והצליח להגשים חלומות מיוחדים כמו עיצוב התפאורה למחזה "ריצ'ארד השלישי", מאת שקספיר. כשהיה בן 31 נישא לאהובת לבו ביאטריס, ובתם הבכורה איזבל נולדה ברומניה. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1974, והוא בן 38, עלתה המשפחה לישראל, ופה נולד בנם אבי. "התגוררנו במשך חודשים ספורים בנתניה, מיד התחלתי לעבוד בעיצוב חלונות הראווה בסניף הגדול של 'המשביר' באלנבי בתל אביב, משם קיבלתי הזמנה לראיון בטלוויזיה החינוכית".
הראיון בטלוויזיה הניב קריירה ענפה של שלושה עשורים וידידויות אמיצות לכל החיים. "הגעתי לראיון אצל אדם בשם חיים תכלת. ידעתי מעט עברית וכשהוא שאל אותי איך אני מעצב תפאורה, הוצאתי מכיסי קופסת גפרורים ועל גבי הקופסא ציירתי לו תפאורה. הוא קיבל אותי לעבודה באותו היום ואפילו שילם לי רטרואקטיבית על חודש. אמרתי תודה רבה למעסיקי במשביר והתחלתי לעבוד בטלוויזיה במשך 27 שנה, עד שיצאתי לפנסיה".
הפרויקט הראשון של בנו בטלוויזיה היה עיצוב התפאורה לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "שכונת חיים", שם הכיר את הבמאי והמפיק חיים שירן שהיה ממייסדי הטלוויזיה החינוכית ועד מהרה השניים פיתחו קשר חברי עליו הם שומרים עד היום. "כשהגעתי לעבוד עם חיים כולם אמרו 'איך שמתם את העולה החדש המסכן הזה בידיים של המרוקאי?' אבל היה חיבור מידי והצלחנו לעבוד טוב יחד. במשך כל השנים שעבדתי בטלוויזיה חיים לא עבד עם אף תפאורן מלבדי. חיים הוא איש מיוחד במינו, אין עוד אנשים כמותו היום".
במשך 27 שנים עבד בנו בטלוויזיה החינוכית כתפאורן ואף היה לתפאורן ראשי ומנהל מחלקת עיצוב ותפאורה של הטלוויזיה החינוכית. במסגרת עבודתו עיצב ותכנן עשרות רבות של סדרות, תוכניות טלוויזיה וסרטים, לרבות ה"זהו-זה" וחידון התנ"ך. בנו שימש גם כמנהל אמנותי בהפקות שזכו בפרסים ארציים ובינלאומיים וביניהם מדליית כסף ופרס שני בפסטיבל הקולנוע בניו יורק לסרט "טרנסניסטריה הגיהנום". זהו סרט דוקומנטרי המביא את סיפור גורלם הטרגי של מאות אלפי יהודים שנרצחו בטרנסניסטריה, ובנו גם משתתף בסרט ומציג את זיכרונות ילדותו.
"מדינת ישראל לא הכירה בטרנסניסטריה במשך שנים. ביד ושם המילה טרנסניסטריה לא הייתה כתובה על הרצפה. בין מדינת ישראל לרומניה היו קשרים מאד הדוקים, שנרקמו כדי לאפשר ליהודי רומניה לצאת משם ומאחר והממשל הרומני לא הכיר בחלקה של רומניה בשואה, נושא טרנסניסטריה הושתק ובזמנו גם לא רצו שנעשה את הסרט. בשנים האחרונות הכל השתנה, ברומניה מוקם עכשיו מוזיאון השואה, הרומנים הכירו בשואה ועכשיו הם מגלים אחריות ואומרים 'נכון, עשינו'. גם ביד ושם כתוב כעת על הרצפה 'טרנסניסטריה."
ביום השואה הבינלאומי הוצגה תערוכה מציוריו, "זיכרונות ילדות", במרכז היהודי בקישינב, בירת מולדובה, ובמכון הרומני לתרבות בתל אביב.
לפני כעשרים שנה עברו בנו ואשתו ביאטריס לגור בחדרה. רוב השנים גרו בבית אליעזר ולפני כשנתיים עברו לשכונת הפארק. חדר העבודה של בנו בדירתם מלא במודלים של תפאורות שעיצב ותמונות אותנטיות של עשייתו האמנותית ומלאת החיים. בשלוש השנים האחרונות בנו מעצב גם את טקס יום השואה וטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בחדרה. כשנשאל מנין הוא שואב את השראתו, הצביע בנו בענווה על ראשו ואמר, "הכל נמצא כאן".
