לייה נאור מבת חפר היא תרפיסטית בטבע שמובילה אנשים למסעות אישיים לגילוי העצמי. היא קוראת לאנשים להשתחרר, לחוות, לגלות, ולהתמלא ואף לא לפחד מלילה לבד במדבר. לאחרונה, היא מזמינה מבוגרים להגיע לחניוני הלילה על שביל ישראל ולחלוק חוויות עם החבר'ה הצעירים מסביב למדורה
לייה נאור מבת חפר יצאה לאחרונה בקריאה למבוגרים להגיע לחניוני לילה שעל שביל ישראל ולשמש כזקני השבט לצעירים שעוברים בו. "הצעירים הללו הם סקרנים ויש להם המון שאלות. הם פתוחים לשמוע את 'זקני השבט' שיבואו, יהיו שם יומיים שלושה בתנאי שדה, ישבו אתם סביב למדורה וידברו איתם. בשביל ישראל אנחנו פוגשים את הישראלי היפה ובו אני רוצה להשקיע".
מאז שנאור, פרסמה את הפוסט פנו אליה מעל 70 איש. והיא אופטימית ומלאת תקווה.
נאור, תרפיסטית בטבע ומובילת מסעות עומק בטבע. היא חוקרת את ההשפעה המיטיבה של הטבע על האדם ומובילה אנשים דרך הטבע לתהליכי התפתחות וצמיחה בבודדים וקבוצות במסגרת "דרכים לדעת" שבבעלותה.
היא בת 48, תושבת בת חפר מזה 20 שנה, אמא לשניים וחיה עם בן זוג. בימים אלה היא עומדת לסיים את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה, המציגה מודל לעבודה תראפויטית בטבע. זהו הדוקטורט הראשון הנעשה בארץ בנושא והוא תוצאה של שבע שנות מחקר ו-25 שנים של עבודה בטבע, בעיקר בקרב מבוגרים.
היא נולדה בארה"ב למשפחה חרדית שעלתה ארצה וגדלה עם שלושת אחיה בירושלים. כנערה סקרנית שלמדה במאה שערים ולא קיבלה מענה לחלומותיה ושאלותיה, חייה הפכו למסע אישי של חיפוש. בסיום השירות הצבאי לייה הגיעה למצפה רמון: "כשעמדתי לראשונה על המצוק של המכתש מול העוצמה והיופי שנפרש בפניי הבנתי פתאום למה מתכוונים כשמדברים על אלוהים". היא בחרה להתגורר שם ובין קירות האבן ונופי בראשית הרגישה נאור לראשונה בחייה שייכות: "אני חוויתי הרבה בדידות במהלך חיי, לא הרגשתי שייכת לקהילה החרדית, גם בצבא הייתי יוצאת דופן וכך גם באוניברסיטה. הבדידות הובילה לחיפוש, לשייכות ולבית. הכמיהה הזאת הובילה לבניית מפעל חיים שמציע דרך לשייכות ומשמעות דרך חיבור אל המרחב הטבעי".
שם במצפה רמון החלה להעמיק בחיבור בין הטבע לבין הריפוי, היא למדה הוראת דרך וסיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בתרפיה בדרמה ושילבה את האהבה לאנשים ולטבע דרך תרפיה בטבע.
היום נאור מכשירה אנשי חינוך וטיפול לעבודה עם הטבע. היא מלמדת באופן פרטי, באוניברסיטה ובמסגרות שונות ומובילה תהליכי חניכה אישיים המתקיימים פעם בחודש בתנאי שטח לשלושה ימים במכתש רמון, מדבר יהודה ובמקומות אחרים בארץ.
"אחת המטרות בטיפול בטבע הוא לאפשר לאדם לפגוש את מי שהוא באמת בסביבה לא שיפוטית הרחק מהיום יום, המוכר והגירויים הרבים שיכולים להשכיח מאתנו את עצמינו. במרחב הפתוח והבלתי מותנה של הטבע הרחק מהמשימות, התפקידים והציפיות, שלרוב מגדירים מי אנו, ניתנת לנו ההזדמנות לגלות מה אנחנו באמת רוצים מהחיים שלנו. מה המשמעות של כל זה ואיך אני רוצה להוביל את חיי. דרך נופים, חוויות וחיבור אל הגוף, הרגש, החושים והאדמה אנו משילים את ה'אני' מהזדהות חברתית ותרבותית ונחשפים ל'עצמי' שנחווה כאותנטי. הטבע יודע לחשוף בפנינו את שאבד לנו ומזמין אותנו לשים לב לכוח החיים שבכל דבר, לחוות השתנות ויופי, לשחק, להשתחרר, לגלות ובעיקר להתפעל מהחיים".
חיבור למרחב הטבעי
נאור מאמינה שהרבה מן הכאב, הדיכאון והבדידות שרווחים בעידן המודרני הם תוצאה של ניתוק, ניתוק מהסביבה הטבעית ומהאדמה, ניתוק מהמשפחות ומהקהילה, אבל בעיקר ניתוק מעצמינו, מהתחושות, היכולות והרגשות שפעם ניתבו אותנו. "בעבר האדם התפתח ביחסי גומלין עם הטבע וכך פיתח כישורים וערכים כמו יחסי הדדיות. ביחסים עם הסביבה האדם למד איך לסמוך על האדמה ועל החושים וידע שיש ערך ומשמעות לחיים שלו בתוך מארג חיים גדול יותר. אדם זקוק לשייכות ומשמעות וכשזה חסר יש רעב. אנחנו דור רעב, אנחנו צוברים חומר, רכוש, אוכל ועוד בשביל להתמלא אבל זה לא פותר את הבעיה אלא מעמיק את תחושת הריק. הפתרון הוא לפגוש את הריק ולא להימנע ממנו וללמוד לתת לעצמינו להתמלא דרך יחסים משמעותיים עם עצמינו ועם הסביבה".
אחת הדרכים בהן לייה מזמינה אנשים ל"התמלא", להבריא ולהתפתח הוא דרך מפגש בלתי אמצעי עם הטבע ללא גירויים וטכנולוגיה. שם ניתן לחוות את חוסר השליטה שיש לנו בחיים, את הריק ואת היופי שבמרחב כמקום מזין ותומך. "התרבות נותנת לאדם תחושה של שייכות דרך מדדי הצלחה שכוללים מראה חיצוני, הישגים כלכליים וביטוי חומרי, מכאן ההצלחה או הערך שלנו תלויים במה אנחנו עושים ופחות במי שאנחנו. התוצאה היא תחושת ניתוק מחלקים גדולים של מי שאנחנו וחוויה של בדידות. במקום להשתייך לעצמינו, לתחושות וליכולות שלנו אנחנו מנסים להשתייך לסממנים חיצונים של מודלים בעיתון. כשחוזרים לטבע, חוזרים לחוויה ראשונית, למקום שאפשר לחוש בו שייכות בלי תנאים ואז לחשוף חלקים פחות מוכרים של העצמי. בטבע אין שיפוט יש רק תוצאה ישירה להתנהלות: אם לא תיקח מים – תתייבש, אם לא תדאג למכסה יהיה לך קר, אם תגמור את כל הפירות מהעץ היום לא יהיה לך למחר. וכך אתה לומד התחשבות, דאגה לעצמך ויחסי תלות והדדיות בסביבה ובאחר".
אל לייה מגיעים אנשים שחשים שמשהו חסר להם בחיים, שאבדו את היכולת להתפעל מהחיים, שחווים חוסר תשוקה ומשמעות, אנשים שהפסיקו להתרגש מהחיים. "חלקם גם לא יודעים להגדיר מי הם מעבר לסטטוס משפחתי ומקצועי, שלא לדבר על היכולת לזהות מה הן החוזקות והיכולות שלהם. לרוב לא תהיה להם בעיה להעביר ביקורת על עצמם או להגיד במה הם עוסקים אבל מי הם? את זה הם עוד לא גילו".
מגיעים אליה אנשים מאד בכירים במשק, אנשים שיש להם את כל מדדי ההצלחה אבל מרגישים חוסר חיבור, חוסר אהבה ובעיקר חיים על אוטומט. "הם באים כדי להתחבר חזרה וזה מתחיל בחיבור פשוט וראשוני אל הטבע, שם הם מתוודעים אל תחושות ורגשות. בחיבור הזה משהו מיוחד קורה, סוג של חיבור לכוח החיים".
המסע לטבע הוא הזדמנות חד פעמית לעצור את הרכבת של חיי היום יום ולרדת אל תוך נופים קסומים, חוויות ייחודיות והרבה שקט. היציאה למסע היא קריאה לעזוב את המוכר ולהתרחק לתוך הלא נודע: "ללכת מעבר לדפוסים, מחשבות ותפיסות שמגבילות את החופש שלנו אל עבר מקום שאינו מוכר, מקום מרוחק, בו יש הזדמנות להתנסויות חדשות. בטבע יש הזדמנות להקשיב, ולפגוש חלקים וקולות בתוך עצמנו שאבד לנו הקשר עמם לאורך השנים, להשיל את ההגנות המוכרות ונתיבי המילוט הידועים, שיצרו לנו חיים בטוחים, בטוחים מדי. החיבור אל הטבע פותח בפנינו דלת אל החופש, להיות מי שאנחנו מעבר לסיפור החיים המוכר, אל עבר הסיפור הגדול שרוצה לחיות דרכינו".
המסע אל האני
לייה לא רק חוקרת תהליכים עם אנשים היא גם דואגת לחוות תהליכים כאלה בעצמה וכך הגיעה בקיץ האחרון למדבריות של אריזונה, נבדה, יוטה וקולורדו. היא יצאה לבד עם תרמיל על הגב וציוד קמפינג כדי לחוות מרחבים חדשים בתוכה ומחוצה לה.
"אחד הדברים המופלאים שמתחזקים בסוג כזה של טיול זה שאתה לומד לסמוך על עצמך, על העולם ועל הדרך. ללא תוכנית מוגדרת, יש הזדמנות ללכת לפי התחושות, סימני הדרך ומפגשים מזדמנים שלא ניתן לתכנן מראש. הפתיחות הזאת מזמינה למידה חווייתית ייחודית כי 'מה שאנחנו יכולים לתכנן קטן מידי כדי לחיות ומה שניתן לחיות גדול מכדי לתכנן'".
אחרי שעות של טיפוס בלי פסגה באופק, שאלה עוברת אורח כמה זמן עוד יש עד לפסגה. האישה צחקקה ואמרה לה שהדרך עוד ארוכה ושהבעיה היא שלייה הולכת מהר מידי, לא מספיק נושמת ולא נחה. "הקשבתי. ההצעה לנוח לקראת המטרה הייתה חדשה לי. התחלתי ללכת לאט ושאלתי את עצמי מה זה עבורי לנוח? אחרי שעות של טיפוס עם שרירים תפוסים והרבה מנוחות הבנתי משהו שלא ידעתי קודם! זה לא היה קל, אבל הבנתי את החשיבות של פסקי הזמן והמנוחה גם בדרך למטרה ויישמתי זאת לאחר מכן בכתיבת הדוקטורט. למדתי לעצור כשהייתי תקועה ולא לדחוף עצמי בלי אוויר כדי להתקדם. בתהליכים הללו בטבע אנחנו פוגשים בעצמינו בעיקר את הדברים שמונעים מאיתנו התפתחות".
מנקודת המבט של לייה ההתמודדות עם הקושי הוא מרכיב משמעותי בעבודה הזאת: "ביום יום אנחנו יכולים להימנע מרגשות או סיטואציות לא נעימות שדורשות התמודדות אבל בטבע אנחנו נדרשים למעורבות פיזית ורגשית מלאה ושם יש לנו הזדמנות להתמודד באופן מצמיח. למרות שלרוב אנו מחפשים נוחות לעצמינו ולילדינו, ההזדמנויות להתפתח וללמוד נמצאות לרוב מחוץ לאזור הנוחות ולכן, היציאה לטבע הלא מוכר היא הזדמנות להתמודד ולהתפתח. בין אם זה הקור או החום, החול או החושך, הטבע קורא לנו לגלות עוד ועוד על עצמינו והעולם".
אחת הדרכים בהן לייה פותחת דלת להזדמנויות חדשות היא דרך זמן בדד בטבע: "אני מציעה לאנשים לבלות לילה לבד. בהתחלה הם חוששים, אבל לקראת זריחה כשהם חוזרים הם מרגישים כה גאים בעצמם ויש שם ביטחון ושלווה שלא היו קודם".
"לפעמים צריך ללכת כדי לחזור", אומרת לייה, "קל לנו לשכוח מי אנחנו, מה עושה לנו טוב, את החלומות שלנו. כשאנחנו בטבע, בלי גירויים, לבד ובשקט אז אין לאן לברוח, לפעמים זה קשה אבל שם אנחנו יכולים מחדש לדעת מה באמת אנחנו רוצים".
תרפיה בטבע נותנת מענה לרעב הרווח בתרבות המודרנית, הרעב למשמעות, ליחסים קרובים, להגשמה ולשייכות. "זהו חסך שלא מתמלא מדברים חיצוניים אלא דרך יצירת קשרים וחיבור של האדם עם הרגש, הגוף והסביבה החברתית והטבעית. אנשים שפגשו את הערך הגדול שקיים בחיבור אל הטבע רוצים לאפשר גם לאחרים לחוות את המזור שקיים ביציאה אל הטבע ועושים זאת דרך פרויקטים שונים. ברגע שאדם יודע שיש לו מה לתת הוא מרגיש בעל ערך ויש לחיים שלו משמעות".
היא מלווה פרויקטים שונים בתחום המאפשרים לאנשים לתת ובכך לחוש שייכות וערך, הפרויקט האחרון אותו יזמה נקרא "מעגלי שביל" וקורא למבוגרים להגיע לחניוני לילה שעל שביל ישראל ולשמש כזקני השבט לצעירים שעוברים. "הפרויקט נרקם מתוך ההבנה שהדור הצעיר חסר את ההדרכה וההנהגה של זקני השבט. בלילות שהעברתי בחניוני לילה היו שיחות עומק משמעותיות, התגלה רצון וצימאון של החבר'ה הצעירים לדבר על משמעות החיים, חזון ועוד".
