טרגדיה כפולה: שני הוריו של אודי פאר מחדרה, נפטרו מקורונה

בעוד מספר שבועות יתחיל אודי פאר מחדרה, שף במקצועו, עבודה חדשה. בשבוע שעבר, ממש כשנפגשנו בחצר ביתו בשכונת האוצר בעיר, הוא כבר חתם על חוזה. "זו עבודת החלומות", הוא חייך. וסירב לגלות מי ומה, "בשביל המזל". הוא מספר לי את זה, לקראת סוף הראיון איתו. שנסוב רובו ככולו סביב מות הוריו הבריאים, הקשישים והקרובים אליו כל כך. מקורונה. זה קרה ביולי-אוגוסט. במה שאי אפשר לתת לו כותרת אחרת, מלבד טרגדיה כפולה. "אבל הם לא היו רוצים שאתן לכאב לעצור אותי" הוא מסביר. "אז בימים הקרובים, אני אסע לבית הקברות כדי לספר להם את הבשורות הטובות".

לקרוא ולא להאמין.

נדבק במהלך ארוחה במסעדה

אודי פאר,47, נשוי ואב לשתי בנות, נולד וגדל בתל אביב. לחדרה, הגיע אחרי נפילה עסקית שהייתה לו. לפני 11 שנים. "היו לי שני עסקים שכשלו", הוא מספר, "ומכיוון שאשתי מחדרה, החלטנו שאת השיקום שלנו אנחנו עושים פה. ונשארנו בעיר, כי ראינו שזה לא כזה רע. במחיר של הבית שקניתי פה, שיש בו שישה חדרים, יכולתי אולי לקנות דירת שני חדרים בתל אביב. גם ההורים של אשתי גרים פה, וזו עזרה שאי אפשר לאמוד בכלל. הביס נמצא מעבר לכביש. ועבור הילדות, הבית של סבתא וסבא הוא בית שני. או לפחות ככה זה היה, עד הקורונה. בתל אביב, זה תמיד למי יש יותר גדול ויותר כסף. שגם זה לא מתאים לי".

הוריו, בני 85 פלוס מינוס, נשארו בתל אביב. הם שמרו על קשר רציף: שיחות טלפון יומיומיות, מפגשים שבועיים. אביו, מוטי פאר, טייס בחיל האויר ובארקיע לשעבר ויועץ עסקי, היה לוקח אותו לא פעם לאכול במסעדות.

וככה גם נדבק האב. במסעדה שאכל בה, ככל הנראה. אי שם בחודש יולי. "ביום  רביעי אחד", משחזר אודי פאר, "באמצע חודש יולי, הרגיש אבא חולשה. יומיים אחר כך, בשישי בבוקר, טלפנה אלי אימא ואמרה שאבא לא קם מהמיטה כדי לאכול. וזה מאוד נדיר אצל אבא שלי, כי אין מצב שהוא לא בודק את המקרר כל שעה. אבל בכלל לא חשבנו על קורונה. באותו בוקר, החבר הכי טוב של אבא נפטר מסרטן. הם היו חברים מעל 50 שנה. ולפני שהוא נפטר, הוא התקשר לאבא כדי להיפרד. אז הייתי בטוח, שאבא פשוט בדיכי".

כעבור שלושה ימים, נפל אביו של אודי פאר בשירותים. "נסעתי אליהם הביתה", הוא משחזר, "וראיתי את אבא באפיסת כוחות מוחלטת. לא אוכל, לא שותה ומתבלבל במילים. תזרקי סמרטוט באוויר-ככה הוא היה. אז הזמנתי לו אמבולנס".

"זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא"

על קורונה, לא חשבו אודי פאר ואימו כלל. גם לא אחרי שהגיע האמבולנס. "אבא סבל מכאבי גב חזקים. וכמה ימים קודם לכן, הוא השתמש במדבקות של מורפיום. היינו בטוחים שכל מה שעובר עליו, זה בגלל מינון יתר", הוא אומר. "אבל כשלקחו אותו לאיכילוב, ובדקו את אחוז החמצן בדם, גילו שהוא מאוד נמוך. ותיכף הכניסו את אבא למחלקת הקורונה לסדרה של בדיקות. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא, אפילו לא הספקנו להיפרד".

וגם אז, סירב אודי פאר להאמין. "אמרתי לעצמי שבטח יגלו שאין לו קורונה ותיכף ישחררו אותו", הוא אומר. "אבל כעבור כמה שעות, התקשר אלי הרופא. הוא אמר שלאבא יש דלקת ריאות קשה, שאין בריאות שלו מקום אפילו לטיפת אוויר. ושאני חייב להיכנס לבידוד, כי לאבא יש קורונה. אז נסעתי לאימא שלי ועשיתי שם את הבידוד. ולמחרת בבוקר, עשינו שנינו בדיקות קורונה. ואחרי שעשינו אותה, טלפנו אלינו מבית החולים. ואמרו שחייבים להרדים ולהנשים את אבא שלי".

זה היה ביום שלישי בערב. מכאן ואילך, הפך קצב האירועים להיות מסחרר. "למחרת, ביום רביעי בבוקר, התקשרו שוב מבית החולים. ואמרו שכל המערכות בגופו של אבא קרסו ושנבוא להיפרד ממנו. אחותי נסעה אליו, אני ואימא לא יכולנו. למחרת, ביום שישי בבוקר, קבלה אימא תשובה חיובית מהמעבדה. גם היא נדבקה בקורונה. רק אני לא נדבקתי".

האם, שושנה פאר, הרגישה בהתחלה טוב. שום תסמינים. שום כלום. ועם קבלת תוצאות הבדיקה, פונתה למלונית קורונה. במקביל, נפטר האב בבית החולים. אודי פאר אומר שהוא מתקשה לזכור פרטים. ההלם, הכאב, אלמנט ההפתעה.

ביום ראשון, יומיים אחרי שנפטר האב, התקיימה הלוויה. ואז, החל מצבה של האם להידרדר. במבט לאחור, סבור אודי פאר שלרכיב הנפשי הייתה משמעות רבה בהידרדרות. "היא הייתה בדאון, זה בטח השפיע", הוא אומר.

"אמרתי לעצמי: זה בטח יעבור לה"

את הלווית בעלה האהוב, ראתה שושנה פאר במלונית. באמצעות שיחת וידאו בווטס אפ. היא לא שיתפה איש ברגשותיה. כיוון שהייתה מסוג האנשים שאינם משתפים איש בכאבם. היא רק חזרה ואמרה, שהיא רוצה לחזור הבייתה. זה הכל.

לשושנה פאר, היה חלום: לעשות שיפוץ בבית. החלום הזה, ליווה אותה במהלך השנה האחרונה. מבלי שהגשימה אותו. אחרי מות האב, כדי לשמח את ליבה, החליט הבן אודי לעשות לה הפתעה. הוא הזמין שיפוצניק לביתה, ששיפץ את הבית. לקראת שובה המתוכנן והמיוחל מהמלונית. השיפוץ נערך במשך חמישה ימים.

כשהסתיים השיפוץ בדירת האם, ביום חמישי בבוקר, היא אכן חזרה לדירה. אודי פאר עצמו, גם הכין עבורה אוכל מבושל וצייד את הדירה במצרכי מזון. הוא עשה הכל, כדי לשמח את אימו. האם ירדה מהאמבולנס, הגיעה לבניין מגוריה ואז התמוטטה.

"העליתי אותה לדירה", משחזר אודי פאר, "ואיך שהיא נכנסה פנימה, היא נשכבה על הספה. אמרתי לעצמי: 'זה בטח יעבור לה'. נסעתי בחזרה הבייתה והבטחתי להתקשר אליה מאוחר יותר. בערב, ניסיתי לטלפן והיא לא ענתה. אז התקשרתי למשטרה".

המשטרה הגיעה לדירה, בליווי אמבולנס. כשנפתחה הדלת, מצאו השוטרים את האם כשהיא במיטה. היא נבדקה. הבדיקות היו תקינות. אולם למחרת היום, שוב לא ענתה לטלפונים. אודי פאר הגיע לדירה ביחד עם אחותו, תושבת כפר יונה.

"המזגן בדירה היה על חום", הוא משחזר. "וחדר השינה היה סגור. חשבתי על ההכי נורא, ונכנסתי. ראיתי אותה שוכבת במיטה, כמו שאבא שלי שכב. כמו סמרטוט".

"הם היו אנשים בריאים וחזקים"

אמבולנס הגיע לדירה, ולקח את האם למחלקת הקורונה של בית החולים איכילוב. שם חיברו אותה לחמצן. אודי פאר: "לפני כמה שנים, היא חתמה על כך שאינה רוצה הנשמה מלאכותית. אז כשהמצב הידרדר, אפילו לא ניסינו לשכנע אותה. ידענו, שהיא לא תהיה מוכנה להיות מורדמת ומונשמת". הוא ואחותו, בקרו את האם במחלקת הקורונה. פעמיים-שלוש בשבוע, למשך כעשר דקות בכל פעם. "בהתחלה, היא דברה והגיבה.  ואמרה כל הזמן, שהיא רק רוצה לישון. כעבור עשרה ימים, היא איבדה את זה. כבר היה לה דם בשתן והיא לא זיהתה אותנו".

מוטי פאר, נפטר ביום שישי,  ה-24.7.20. שושנה פאר, נפטרה קצת פחות מחודש אחריו. ב-21 לאוגוסט.

"אימא שלי, הייתה האדם הכי קרוב אלי", אומר אודי פאר היום. "אין משהו שהיא לא ידעה עלי. והיא גם בחיים לא אמרה לי לא. כשהמצב הכלכלי שלי לא היה טוב, היא תמיד אמרה לי: "אודי, אני תמיד פה. אני בחיים לא אתן לך ליפול. וגם אבא שלי, היה אותו הדבר. והם היו אנשים בריאים, חזקים. לפני שנה וחצי, נפטר הבן של אימא שלי מנשואיה הראשונים. בגיל 60. הוא עשה תאונה קשה, ומצבהו הלך והידרדר. עד שנפטר. מדלקת ריאות. כשהוא נפטר, הייתה אימא מאושפזת בבית החולים. גם בפעם ההיא, ממש כמו בהלוויה של אבא, היא לא הייתה נוכחת. אמרו עליה, שהיא לא תחזיק מעמד. אבל היא החזיקה. אז. והמשיכה לחיות. בפעם הזאת, אחרי המוות של אבא, היא כבר לא החזיקה".

"אני מחזיק מעמד, כי אין לי ברירה. יש ימים ושעות, בהם אני בדאון רציני. יש לי תמונות שלהם, ליד המיטה. הגעגועים כפולים ומכופלים. ויש את השעון של אבא והמשקפיים של אימא, שהם כמו אנדרטה בשבילי. כמה אני מתגעגע אליהם".

הישארו מעודכנים באתר בלינקר או בפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס

כבר הורדתם את האפליקציה של חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס? האפליקציה החדשה שלנו עכשיו זמינה להורדה בחינם!

להורדה למערכת אנדרואיד לחצו כאן!

לינק הורדה מחנות אפל: לחצו כאן!