fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שמתי לי פודרה

מתוך כאב גדול נולד החלום של הילה בוהדנה: בניית מרכז שיעניק חום ואהבה לילדים שזקוקים לעזרה. בינתיים היא עובדת כמאפרת יחד עם בעלה, מעצב השיער, אילן בוהדנה, וזוכים ללא מעט פופולאריות בקרב נשות המושבה
הילה בוהדנה (צילום: שלומי גבאי)
הילה בוהדנה (צילום: שלומי גבאי)

האיפור היה כאן מאז ומעולם. עוד משחר ההיסטוריה. במצרים העתיקה נהגו נשים וגברים למשוח את גופם במיני משחות מתוך אמונה שאותן משחות ייטיבו עם עורם בתנאי מזג האוויר החם. בסין העתיקה נהגו לטחון גרגירי אורז עם שמן עד שהפכו למשחה לבנה, אותה משחו את פניהם מתוך אמונה שלבן זה טהור.

גם גברים נהגו להתאפר והשתמשו בעיקר בצבעים עזים עת יצאו למלחמה. בכלל, ברומא העתיקה נהגו לומר שאשה בלי איפור זה כמו אוכל בלי מלח. אז שלום, אני אחת מהתפלות האלו שלא מתאפרות וזו כנראה הסיבה שהובילה אותי לשוחח עם הילה בוהדנה, קוסמטיקאית ומאפרת.

בוהדנה, בת 33, נשואה למעצב השיער אילן בוהדנה ואמא של איליי (7) ורום (6). למתבונן בה מהצד נדמה כאילו היא אף פעם לא נחה. היא כל הזמן עסוקה, במספרה, בטיפולים, עם הילדים או שהיא בקניות. ביקשתי ממנה להקדיש לי כמה דקות שבהן נצליח לשוחח בשקט, זה לא היה פשוט. אבל זה קרה, התיישבנו לנו ביום הכי גשום בשנה, במספרה הריקה, ואפשר היה סוף סוף לדבר עם בוהדנה.

הילה בוהדנה (צילום: שלומי גבאי)
הילה בוהדנה (צילום: שלומי גבאי)

הסיפור של הבית
היא נולדה בשכונת שפרינצק בחיפה, בת אמצעית בין שלוש אחיות. כשהיא חוזרת לילדות היא מסכמת בזה שהיא תמיד היתה ילדה בוגרת. "מהר מאוד הבנתי מה הסיפור של הבית", היא אומרת, "אחותי הקטנה נולדה כשהייתי בת שש ואני הייתי סוג של אמא בשבילה. אמא שלי היתה במקום הישרדותי. היא עבדה במיקרוסופט ורוב הזמן היתה בעבודה. גם כשהיא היתה בבית כעסתי עליה. הרגשתי שאני זו שתמיד זוכה לפחות תשומת לב. אף פעם לא שאלו אותי מה שלומך? אכלת? עשית שיעורים?".

ואבא?
"אבא זה סיפור אחר. הוא דבר טהור מבחינתי. אדם חם. יצירתי. דואג ואוהב. הייתי ילדה מרצה, חייתי בתחושה שאני צריכה לרצות את כל יושבי הבית. בגיל 18 עזבתי את הבית".
לא הלכת לצבא?
"להיפך, התגייסתי והצבא אישר לי להיות על תקן חיילת בודדה. שירתתי במשרד הביטחון בנמל חיפה. שכרתי דירה בנווה דוד והתחלתי את חיי".
וההורים?
"אבא היה בא מדי פעם אלי לדירה, מברר שאני אוכלת ושיש לי כל מה שאני צריכה, אמא לא דיברה איתי במשך שנה וחצי. אני חושבת שבאותו זמן הרגשתי את חוויית הנטישה בצורה הכי ברורה".

אחרי שבוהדנה מספרת על יחסיה עם אמה, אני אומרת לה שנשמע כאילו זו החוויה שעיצבה את חייה. היא לא עונה. זו הפעם הראשונה במהלך השיחה שהיא משפילה עיניים. אחרי כמה דקות של שתיקה, היא מתעשתת וממשיכה לדבר במין סדר כרונולוגי, שמגן מעט על הכאב, לספר מה עבר עליה באותה התקופה.

"שכרתי דירה, בבקרים הייתי בצבא, בערבים עבדתי בחנות, בשבתות מכרתי פרחים ובין לבין עזרתי לילדים בהכנת שיעורי הבית. הייתי חייבת לפרנס את עצמי. עבדתי בכיף בכל אותן עבודות כי ידעתי שרק כך אני אוכל לקיים את עצמי. אם זה לא מספיק, פעמיים בשבוע נסעתי ללמוד איפור אצל ירין שחף בתל אביב".

» לסיפור המלא, עברו למהדורה הדיגיטלית של עיתון "כל זכרון"

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות