אפרת דואני מימון מי שהקימה לפני ארבע שנים את מרכז לא"ה לנשים מחלימות מסרטן נפטרה השבוע ממחלת הסרטן כשהיא בת 44 במותה והשאירה אחריה את בעלה; שאול ושני ילדים. (בנה הצעיר רועי נפטר ממחלה). אפרת הובאה למנוחות ביום שני בלילה כשמאות רבות של אנשים מלווים אותה בדרכה האחרונה. בתה שליו ספדה לה בהתרגשות וראש העירייה מרים פיירברג הכריזה כי מרכז לא"ה יקרא מעתה מרכז לא"ה אפרת.
לפני ארבע שנים כשהחלימה דואני- מימון ממחלת הסרטן היא כתבה בהתרגשות: "זה קורה. זה כאן. רגע לפני יריית הפתיחה למרכז לא"ה, לפני נשימת הרווחה, נרגשת יותר מתמיד. המיזם שנולד ממציאות מעוותת ומתממש בצעדי ענק. הקמת מרכז פעילות לנשות נתניה והשרון המתמודדות והמחלימות ממחלת הסרטן. מרכז שייתן מענה לצורך הנפשי שיש לו קשר ישיר בסיכויי ההחלמה ובניצחון על הסרטן".
דואני-מימון עבדה בסמינר הקיבוצים שם היתה במשך 21 שנים מנהלת חשבונות. היא עשתה הסבה מקצועית והפכה למפיקת האירועים של הסמינר ואחראית על השכרת החללים של המוסד. גם את אירועי המרכז שהקימה הפיקה כמו מסיבות, ימי כייף וטיולים.
דואני-מימון, חלתה בשנת 2014 בסרטן השד, עברה ניתוחים וטיפולים ובשנתיים האחרונות חזרה המחלה שממנה כבר לא החלימה. וכך היא כתבה לפני ארבע שנים: "בהפוגה בין כימותרפיה לטיפולים ולניתוח רציתי לחפש פעילות כמענה לצורך נפשי לו הייתי זקוקה. חיפשתי בנתניה ולאחר שראיתי שאין מרכז כזה בכל השרון החלטתי ליזום ולהקים מרכז תמיכה שייתן מענה לצורך הנפשי של הנשים המחלימות והמתמודדות עם מחלת הסרטן שטרם חזרו למעגל העבודה".
מרכז לא"ה פועל במתנ"ס קרית השרון באופן קבוע וסדיר. אחת לשבוע בימי שני מתכנסות הנשים למפגשים הכוללים מגוון של סדנאות, הרצאות וטיפולי טיפוח והכל על ידי תורמים ומתנדבים. אפרת פעלה למסד את ההתארגנות לעמותה וזאת לאחר שנתקלה בקושי לגייס תרומות. "החזון שלי הוא שהמרכז הזה ישמש מקום גם לנשים שחולות במחלות קשות אחרות. היום מגיעות למרכז באופן קבוע 30 נשים מנתניה ומושבי הסביבה. ובנוסף לפעילות במתנ"ס אנחנו יוצאות לטיולים בארץ ובחו"ל כאשר כל הפעילות בעיקרה ממומנת על ידי תרומות. למדתי על עצמי שברגע שאני נתקלת בקושי, בסירוב זה מאתגר אותי. כך היה בהקמה וכך גם בטיול לחו"ל. אני לא מוותרת", אמרה.
הקמת המרכז היה חשוב לאפרת. לדבריה זה המקום להאיר ולשמח את הנשים שיצאו ממעגל העבודה ונשארו ללא סדר יום קבוע עם טיפולים וקושי. נשים שנפגעו מהמחלה הן פיזית והן נפשית ולא הצליחו לחזור לעבודה. "יש נשים שמגיעות לכאן במהלך הטיפולים, שנמצאות בשלב של אי השלמה עם הגזרה. כאן הן מקבלות מקום חם ומחבק ובלי לדבר כל הזמן על מר גורלנו. מקום שמעצים שאולי יגרום למישהי לעשות שינוי בחיים".
בקשתה הייתה: "הנני פונה לכל המעוניין לתרום את חלקו ולעשות מעשי חסד בתדירות של אחת לשבוע, שבועיים, חודש או באופן חד פעמי בתחומים הבאים: העברת שעורי יוגה, פלדנקרייז, פילאטיס, עיצוב הגוף, דמיון מודרך, תזונה נכונה, סדנת בישול, איפור, צחוק, ציור, רייקי, פנג שואי, כלכלה נכונה, סדנת עיצוב תכשיטים, חשיבה חיובית, מאפים לבוקר וכל אשר נראה לכם מתאים להאיר את המסע הנכפה על הנשים המחלימות בעל כורחן".
פיירברג: "קשה לי להאמין שאפרת כבר איננה איתנו, שלא אראה עוד את החיוך המדהים שלה, את שמחת החיים שלה, את תעצומות הנפש שהקרינה ואת האמונה שהחדירה בנשים שהן תצלחנה לנצח את המחלה הארורה. היא גם דאגה לטפל בילדים למשפחות בהן יש חולה סרטן כי ידעה כמה קשה להן ההתמודדות עם המחלה. למרות שהיא עצמה איבדה את בנה היחיד בגיל ארבע בלבד, היא הסתירה את הכאב האישי שלה ורק שימחה אחרים".
"אהבת נצח שלי"
"אהבת נצח שלי, האור בחיי, הגאווה שלי, ניחנת בכל כך הרבה חכמה, רגישות לזולת, אינטליגנציה אישית שלא ניתן לרכוש בשום מוסד להשכלה גבוהה ויופי שמעצים את נוכחותך בכל מקום שאת נמצאת. אצילות נפש שרק מי שמכיר אותך באמת ישר מזהה את הגדולה שבלבך, ואני, כבת שלך מתהלכת בגאווה. מרגישה שכתר מונח על ראשי בשעה שצריכה להציג אותך. ארבע שנים שנלחמת כמו לביאה, ניצבת מול המחלה כדי לנצח בשבילי ובשביל טוהר, עשית הכל כדי לתת לנו הרגשה שעוד יהיה טוב, מעולם לא הזלת דמעה, קיבלת את הכל בהבנה שכך היה אמור להיות. אפשרת לנו להפוך את המחלה למתנה, להודות על היש ולהכיר תודה.
כשחלית, נשבעתי שאלחם איתך על כל נשימה, נשבעתי שלא אתן לך לסבול, שאעשה את הכי טוב שאני יכולה למענך אושר שלי. כשאור השמש יקרין מעליי, את תהי שם, כשאלך לישון בכל לילה, את תהי שם, בכל מבט שעיניי יביטו, את תהי שם לוחמת שלי. קחי לך אהבת נפשי. קחי לך את גאוות בתך על האדם שאת".
