לפני כעשרה ימים ציינו בארץ 30 שנה למלחמת המפרץ. ציון התאריך הזכיר לי את התקופה האפלה הזו שבה נצטווינו להישאר בחדרים אטומים, להיות פאסיביים לחלוטין ולהתכונן לגרוע מכל.
שני אירועים נחרטו לי בזיכרון מהמלחמה הזאת. האירוע הראשון היה בסביבות שלוש לפנות בוקר, חורף גשום וקר, אני נם את שנתי תחת שמיכת הפוך ולפתע פיצוץ עז וכל הבית רעד. הערתי את אשתי, לקחנו את הילדים ודילגנו פנימה לחדר האטום.
זה היה קרוב, אמרתי לאשתי. באותו הרגע לא ממש הבנו איפה נפל הטיל. כשהיינו בתוך החדר הטרנזיסטור (זוכרים?) היה על הערוץ השקט והחלו להשמיע בקצב הולך וגובר את הסיסמא "נחש צפע". אותה סיסמא שקראה לציבור לדלג במהירות לחדר האטום, שכל אטימותו היתה עם ניילונים ומסקנטייפ. אחרי דקות ארוכות של מתח, כשהתברר שסקאד נוסף לא נמצא בדרך לקריות, קיבלנו את צפירת ההרגעה שאפשר לצאת החוצה, לחזור לשגרה.
ואז הסתבר שהטיל העיראקי עשה את כל הדרך לכאן כדי לפגוע ביעד אסטרטגי, בתי הזיקוק של מפרץ חיפה. הטיל פספס בטווח ונפל כמה מאות מטרים משם על קניון לב המפרץ, שהיה בשלבי בניה. זה היה אירוע מורכב שלימד אותנו שהמסכות והניילונים לא יעשו את העבודה בזמן אמת ואנחנו חשופים, נותנים את מבטחינו באלוהים ומחכים לטוב.
האירוע השני היה בזמן האזעקות בתוך מסעדת "מאמאמיה" במפרץ, קרוב לצומת ק.אתא, שישבתי שם בשעת ערב יחד עם בעל המקום ידידי ג'ו ברק, שהיה מבסוט לאללה, כי הוא פרסם את נושא השליחויות, הישר מהתנור שלו לחדר את האטום. הפרסומת בהד הקריות ובכבלים הפירטים עבדה ולא פחות מ-5 שליחים על קטנועים הריצו יופי של עבודה והטלפון של המשלוחים לא פסק מלצלצל, והנה אזעקה ועדיין השליחים לא עוצרים, אחרי חודש של בטלה ויוצאים לעבוד גם תחת אזעקות. הם עפים, טסים על הקטנועים לחלק משלוחים, כי הפרנסה לפני הכל.
לא תיארתי לעצמי בחלומות הכי גרועים, שכעבור 30 שנה נהיה בחדרים האטומים, לא חודש, אלא שנה שלמה.
