הבלוג של עלית קרפ
לא ישנתי כל הלילה, אומרת לי אמי בת ה-80, כשאני מצלצלת אליה הבוקר. כן? אני שואלת אותה, למה? כי בשתיים וחצי לפנות בוקר התעוררתי, כדי ללכת לשירותים, ובשירותים מצאתי עכבר.
נדמה לכם שאתם יודעים את הסוף של הסיפור הזה, נכון? אמי התעלפה, הזמינה את אחי או גבר אחר, שיהרוג את העכבר או לפחות ילכוד אותו. חלומות בלילה, כמו שהיא נוהגת לומר לי לפעמים כשאני מספרת לה סיפור שנשמע לה מופרך במיוחד.
מה באמת קרה? אמי סגרה את דלת השירותים, כדי שהעכבר לא יברח, לכדה אותו בכפות ידיה ושחררה אותו בשדה. כן, בדיוק ככה. למה? קודם כל, כי היא אוהבת את כל בעלי החיים בלי יוצא מהכלל, וחושבת שלכולם מגיע לחיות גם אם הם נכנסו אליה הביתה. שנית, משום שאינה אדם היסטרי בשום מובן וגם עכבר לא יהפוך אותה לכזאת.
איזה מזל היה לעכברון הקטן הזה, שללא ספק היה מסיים את חייו באיזו צורה אכזרית, זכה בהם מחדש במחיר שנת הלילה של אמי ובמו ידיה הרחומות.
לעומתה של אמי, סבתי, אמה, כל כך פחדה מעכברים עד שנמנעה מלומר את המלה עכבר. היא הייתה אומרת לנו: "תסגרו את הדלת שלא תיכנס חיה", וגם נהגה לשיר בלה לה לה את מילות הבית בשיר הילדים הידוע:
מי זה עף בין הפרחים?
פרפר…
מי פוחד מחתולים?
עכבר…
פשוט כדי לא לומר את המלה "עכבר", ורק כשגדלתי נודעו לי מילותיו של הבית הזה.
אולי כמו שילדים שגדלו בבתים מסודרים מדי נעשים בבגרותם בלגניסטים וגם להפך, כאלה שגדלו בבתים מבולגנים הפכו בבגרותם לסדרנים כפייתיים, כך גם אמי, שגדלה אצל אמא שפחדה פחד מוות מעכברים, והפכה לידידתם.
גם אני אוהבת עכברים, ולא פעם הצלתי עכבר משיני אחד החתולים שלי.
עכבר הוא חיה חכמה, והוא מכיר את מי שמגדל אותו, וכך גם חולדה דרך אגב. למי שדואג אומר, שאינני מתחילה לגדל עכברים, ושאני מודעת היטב לנזק שהם עלולים לגרום, אבל גם חייהם שווים משהו, כפי שחושבת אמי, ועל כן כדאי להרחיקם ולא להורגם.
בינתיים, גם לכאלה שחיבת עכברים נראית להם תכונה חתרנית, אני ממליצה לכולם לקרוא את הרומן המקסים "פרחים לעכבר לבן" או אולי אפילו טוב יותר את "פרחים לאלג'רנון" שהוא הסיפור הקצר ששימש תשתית לרומן ואת שניהם כתב דניאל קיז. אולי גם אתם תמצאו בליבכם רחמים.