מאחורי בית נגלר, ממש ליד המעון לעיוורים, קם מגרש כדורגל לתפארת בהשקעה ציבורית של מיליוני שקלים. המגרש הזה הוא מקום מרגש עבורי.
כמי שהיה בילדותו משחק כדורגל במועדון הנוער של בית יציב, תחת שרביטם של המאמנים המיתולוגים, משה ארצי ואברהם ציבין, אני יכול לומר לכם שהמגרש הזה הוציא מתוכנו הרבה נערים שהיו יכולים ללכת לאיבוד.
עכשיו שיש מגרש מפואר בהחלט, מתקן יפהפה בחצר האחורית שלנו, זה יכול להביא להרבה עניין והרבה מזור חברתי לקבוצות רבות של נוער, שיכול לעוף ולממש את חלומותיו.
נכון שלא בטוח שמהמגרש הזה יצליח להביא שחקנים ברמה של רונלדו או אפילו יוסי בניון, אבל אם בעוד 5 או 7 שנים, בקבוצות הבוגרות של מכבי והפועל חיפה, נראה שילוב של שחקנים אתיופים בקבוצות הבוגרים, אין ספק שההשקעה הייתה כדאית.
ויש גם מגרש כדורסל בסביבה ומגרשי טניס ומתקני ספורט, כך שאפשר להיות אופטימיים ולהסתכל בגאווה על המיזמים החשובים הללו.
הדוגמא שלנו חייבת להיות דווקא מהמגזר הערבי, שם הוכח שאיפה שבנו מתקנים נאותים, הנוער הגיע והשתלב היטב בכדורגל הישראלי. תמיד אנחנו שואלים את עצמנו איך דנמרק, שיותר קטנה מאתנו מייצרת כדורגל כל כך מרתק ברמה עולמית.
הסיפור הוא הילדים והנוער, מתקני האימונים והמאמנים ששוקדים במלאכה. אבל בשביל זה צריך תקציב מדינה וזה כבר סיפור פחות אופטימי.
