fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אמא של קופיקו מתה, על מותר ואסור בספרות

אם היו לנו עוד כמה סופרות כמו תמר בורנשטיין לזר, אולי הדור הצעיר היה מוכן לקרוא קצת יותר ספרים. הביקורת, נפוחה מרוב חשיבות, טענה שהספרים שלה לא חינוכיים. נכון. יותר טוב ספרים לא חינוכיים, מאשר ילדים לא מחונכים
יצור שהתקינות הפוליטית ממנו והלאה. קופיקו | צילום: קבוצת קופיקו
יצור שהתקינות הפוליטית ממנו והלאה. קופיקו | צילום: קבוצת קופיקו

על תמר בורנשטיין לזר, אמא של קופיקו ושל צ'יפופו – הבלוג של עלית קרפ

הבלוג היומי יוקדש היום לתמר בורנשטיין לזר, אמא של קופיקו ושל צ'יפופו, בן דודו המתוחכם ממנו, שמתה אתמול, שלישי, בת 93. בורנשטיין לזר זכתה בחייה להמון ביקורות לא כל כך אוהדות, אבל אני אהבתי מאוד את הספרים שלה ובמיוחד את קופיקו, שכשהייתי ילדה קראתי את כל הספרים בסדרה, ואחר כך, כשגדלתי, והיא המשיכה לכתוב, לצערי החמצתי כמה וכמה מהם.

אמת חשובה

היום, כשאני מבקרת ספרות ב"מקור ראשון", אחרי שהייתי מבקרת ספרות שנים רבות מאוד ב"הארץ", אני יכולה לומר לכם, שאם היו לנו עוד כמה סופרות כמוה, אולי הדור הצעיר היה מוכן לקרוא קצת יותר ספרים. תמר בורנשטיין לזר ידעה אמת חשובה, שהמוני סופרים, ובמיוחד מבקרי ספרות, אינם יודעים: בספרות מותר לעשות מה שבמציאות אסור.

מה שהיה מקסים כל כך בקופיקו הייתה העובדה שהוא היה יצור שהתקינות הפוליטית ממנו והלאה. החל מעצם הגעתו לארץ ביחד עם אחיה הרב חובל של תמר מאיזה אי נידח, עבור דרך העובדה שבמקום להעבירו למקום המתאים לו (כלוב בגן החיות למשל, שם היה מבלה חייו כמוצג בתערוכה, איזה כיף), נשאר לגור ביחד עם משפחת לזר בבית שלהם, וכלה בשלל המעשים האיומים שהוא עשה: הרס, שבר, קלקל, הסית את הילדים למעשי קונדס, התחצף להורים וגם לשכנה שושנה ובקיצור, לא היה איתו אף לא רגע דל אחד.

זה אולי לא היה ההומור הכי מתוחכם בעולם, אבל רוב הילדים שהכרתי בילדותי, ולמען האמת גם עכשיו, אינם מעריכים הומור מתוחכם ולגמרי מספיק להם שיצחיקו אותם.

"קופיקו בוועדת פרס נובל"

לא רק ילדים ישראלים צחקו מקופיקו, כשנסענו לחיות בשוודיה לכמה שנים בשנות התשעים של המאה הקודמת, לקחנו איתנו קלטות של קופיקו. ברגע שהיו מגיעים ילדי החברים השוודים שלנו אלינו הביתה, מיד היו אומרים במבטא שוודי שבטח קופיקו היה כבר עושה ממנו מטעמים "קופיקו, קופיקו", שכן ידעו מה לומר לי בדיוק, כדי שאשים להם את הקלטת האהובה עליהם בלי שיסבכו אותי ביותר מדי מלים שוודיות שלא ידעתי אז.

אני בטוחה שאם תמר בורנשטיין לזר הייתה יודעת כמה נהנו הילדים בשוודיה מקופיקו, מיד הייתה יושבת לכתוב את "קופיקו בוועדת פרס נובל". לצערנו, האפשרות הזאת הוחמצה וילדי העולם הפסידו עוד ספר מצחיק, ויש לי רושם שגם בעל כמה תובנות עמוקות על איך באמת מתנהלים שם העניינים.

בלי תקינות פוליטית

חבל רק שתמר בורנשטיין לזר אולי זכתה לאהבת הילדים ולצחוקם, אבל לא לאהבת המבקרים. הביקורת, נפוחה מרוב חשיבות, טענה שהספרים שלה – אוי, אוי, אוי – הם לא חינוכיים. נכון, הם לא חינוכיים. יותר טוב ספרים לא חינוכיים, מאשר ילדים לא מחונכים, ותאמינו לי, שילדים יודעים טוב מאוד מה ההבדל בין מה שקורה בספר לעומת מה שקורה במציאות.

התקינות הפוליטית גזרה על הספרות בכלל ועל ספרות הילדים בפרט שעמום ויובש, דידקטיות ומוסרנות, שלא פלא שהילדים לא רוצים לקרוא. כמובן, שאין זו הסיבה היחידה לזה שלא קוראים, אבל מבקרים שמתעצבנים מזה שגיבורה ספרותית נהנתה מאונס שבוצע בה, הם בדיוק אלה שמתקוממים נגד קופיקו.

אנחנו, אלה שמבינים בספרות, ובעיקר יודעים להבדיל בינה לבין המציאות, נמשיך להתענג על קופיקו ועל צ'יפופו וגם על ספרים נוספים מהזן הפרוע, על עלילותיהם המטורפות עוד שנים רבות, ואלה שרוצים להטיף לנו מוסר ימשיכו לשעמם ולהשתעמם (ולמכור 20 ספרים מכל מהדורה, להבדיל מתמר בורנשטיין לזר, שהפכה לאישה עשירה הודות לכתיבתה הפרועה).

יהי זכרה מצחיק.

אהבתם את הבלוג? לבלוגים נוספים הקליקו כאן

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות