fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"לא נעלמתי, לא היה לי מה להגיד"

אם תהיתם לאן נעלם מני בגר, אחד מגדולי הרוקרים שקמו למוזיקה הישראלית, אז הוא גר במושב ליד נתניה, בעל דוכן לנקניקיות בחדרה וממש בימים אלה סיים להקליט את אלבומו החדש, שייצא בעוד כשלושה חודשים © שיחה על הרזומה המוזיקלי, על הקשיים שהיו בדרך ועל הבית, שתמיד יהיה בית, ברחוב יופסטל בקרית אתא
מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)
מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)

 

בנוף ילדותי נמצא אחד הזמרים היותר אהובים עליי _ האיש, השפם והתלתלים, מני בגר. בגר נולד וגדל בקרית אתא ולאביו הייתה מכולת שכונתית, אותה הכירו כל תושבי הקריה. בגר קצת נעלם לי בשנים האחרונות, שמעתי שהוא פתח דוכן לנקניקיות בחדרה, כדי להקל קצת על הפרנסה, והשבוע מצאתי אותו.

בגר, 63, מתגורר היום במושב תנובות, הסמוך לנתניה ועובד על האלבום החדש שלו שיושק בתוך מספר חודשים, ממנו שוחררו כבר כמה סינגלים. הוא נולד באיסטנבול, תורכיה, ועלה לישראל בגיל 9 עם הוריו ואחיו. המשפחה התגוררה במעברה, ליד בריכת השחייה של היום, ולאחר שנתיים, עברו לדירה קטנה ברחוב יוספטל בעיר. במרחק מה משם, פתח אביו את חנות המכולת, שבה עבד עד יומו האחרון.

מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)
מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)

קליפות של ביישנות. "הייתי ילד מאוד מופנם וביישן", מספר בגר, "היה לי מאוד קשה, כי הייתי עולה חדש, ילד שלא מכיר את השפה. הגעתי לבית הספר, שם כולם כמעט היו צברים וניסיתי בכל כוחי להשתלב. כשהגעתי לארץ לא כל כך התחברתי למוזיקה, עד שהתחלתי לשמוע תקליטים, בהתחלה אצל חברים, ומאוחר יותר רכשתי לעצמי פטיפון ותקליטים. הייתי שומע בעיקר את הביטל'ס, בוב דילן, הרולינג סטון, כל מיני להקות של הסיקסטיז, והם היו המורים שלי, כשעשיתי את צעדיי הראשונים במוזיקה".

כשהגיע בגר לגיל 14, עבר ללמוד בפנימיית כפר הנוער בן שמן. "שם התחלתי לנגן על גיטרה, בהתחלה לבדי, וזו אכן הייתה הדרך להיות מחובר יותר לחברים. הבנתי שדרך המוזיקה זה יבוא יותר בקלות, התחלתי לקלף מעצמי את הקליפות של הביישנות והתחלתי להיות יותר מקושר ואהוב. זה הוסיף לביטחון ולאגו והייתי די שמח עם זה, עם להיות יותר מקובל וראוי".

את סופי השבוע בילה בגר בבית הוריו, עם החברים שנשארו בקריה. "היה לנו מקום מפגש, בקריה, הבית של יוסי. כיון שרוב חבריי היו מקרית אתא, כל פעם שהייתי בא לחופשות, היינו נפגשים אצל יוסי, חבר ילדות, כל החבר'ה מכל הפזורה, אני עם הגיטרה, וביחד היינו שרים שירים של הביטל'ס ומכייפים ביחד. זה היה הבילוי של סופי השבוע. לא לכולם היו טלפונים, היינו עוברים באופניים מבית לבית. יוסי היה הראשון בחבר'ה שהייתה לו טלוויזיה, אז היינו צופים בסרטים מצוירים, אוכלים, שותים בירות ומנגנים. בלילה מאוחר, היינו נדחסים לרכב ועולים לכרמל, כי בקריות לא היו אז בילויים, רק מסיבות סלוניות בבתים. היינו הולכים הרבה לבית נגלר בקרית חיים, שם היו הרבה הופעות של להקות, כמו הצ'רצ'ילים שמאוד אהבתי, האריות, להקות קצב. היינו מתקבצים בקדמת הבמה והייתי אומר לעצמי שכזה אני רוצה להיות. זו הייתה שאיפת הנעורים, שהפכה יותר מאוחר לדבר המהותי שכל הזמן רציתי לעשות".

מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)
מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)

במהלך השנים השתפר בגר בנגינה ואף החל לכתוב את שיריו. את צעדיו המקצועיים הראשונים, עשה עם להקת "הלהבות". "כשחזרתי הביתה לקרית אתא התחברתי לכמה חבר'ה מהקריות, הופענו בעיקר באולם ביתנו בחיפה, מעין מועדון שבסופי שבוע היו עושים מסיבות ואנחנו היינו להקת הבית. היינו שרים בעיקר קאברים של פול מקרטני וכל מיני להקות פופולריות אחרות ואנשים היו רוקדים, צעירים בעיקר, בני עשרה וחיילים. לא היו די ג'ייז באותה תקופה, אז הלהקה הייתה מנגנת ואנשים רוקדים".

גיחה לאירופה. אחרי שנתיים נסע בגר לטיול תרמילאים באירופה. במשך שנה הוא נסע בטרמפים ברחבי היבשת וכל פעם היה חונה בעיר אחרת. "בעיקר ראיתי את כל הגיבורים שלי, שתמיד רציתי לשמוע ולראות, אבל לא היה סיכוי שיגיעו לארץ בלייק סבאת', הוליס, וסטאטוס קוו, להקות רוק שמאוד אהבתי ונהגתי לשמוע אותן בארץ. במופע של בלייק סבאת' הייתה להקת חימום לא ממש מוכרת, אבל אחר כך הם פרצו. אני מדבר על להקת ה'סקס פיסטלוס', שהמציאו את הפאנק רוק ואני זכיתי לראות אותם ממש בתחילת דרכם".

מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)
מני בגר (צילום: מרק סטרנג'ר)

כשחזר בגר מאירופה, חיפש הרכב להתחבר אליו. לדבריו, תמיד היה איש של להקה ומעולם לא ראה את עצמו שר לבד, אלא רק כסולן בלהקה. "פניתי ליענקל'ה מירקין, שהיה מפיק ואמרגן מאוד מוכר. שאלתי אם יש לו רעיון עבורי והוא אמר לי שהוא נוסע לפגוש להקה שהוא עובד איתה וביקש ממני להצטרף. ללהקה קראו 'ברקת', ומי שניגן בה על גיטרה היה יהודה פוליקר, אז אלמוני לחלוטין. ישבנו ליד השולחן והכרנו, ויהודה אמר לי שיש להקה בנתניה, רוקרים כמוני. הוא אמר שהוא לא יודע בדיוק איפה הם יושבים, זה איפשהו באזור הצריפים במעברה. למחרת נסעתי לדרום נתניה וחיפשתי את להקת 'גן עדן'. הגעתי לשכונת 'דיור לעולה', שכונה עזובה ומוזנחת. דפקתי בדלת הצריף ופתחו לי חבורה של מגודלי שיער אפופים בקורי שינה. נכנסתי, לקחתי גיטרה והתחלנו לג'מג'ם ביחד, הצטרפתי ללהקה הזו כי בדיוק הסולן שלהם עזב והם חיפשו זמר".

בגר המשיך כל העת להתגורר בקרית אתא. אביו נפטר והוא נותר לסייע לאמו במכולת השכונתית. בין לבין, היה נוסע לנתניה, ובשלב מאוחר יותר, הלהקה החלה להופיע, בעיקר באזור השרון, והתפרסמה. "מאוחר יותר הקלטנו גם אלבום עם שירים מקוריים בעברית. התחלנו לנגן בכל מיני מועדונים ומרתפים ובמשך הזמן הפכנו ללהקת קהל שהיה מגיע איתנו לכל הופעה, לא משנה איפה הופענו. הפכנו ללהקה של החבר'ה, כי כל הזמן היו באים לשמוע אותנו. מאוחר יותר התחלנו להתפרסם עם שירים שהושמעו ברדיו, הלהיט הכי גדול היה "התקרבי אליי", שהושמע הכי הרבה. את השיר אני כתבתי מהרהורי ליבי".

עד שהוקלטו החומרים לאלבום, הלהקה התפרקה, אבל בגר הצליח להוציא את האלבום. זה היה ב~1978. "כיון שהייתי כבר די חשוף ואנשים כבר שמעו אותי, פנה אלי גרי אקשטיין, שבדיוק כתב מוזיקה למחזמר 'טרמפ למוות'. גרי היה מעורב באלבום של 'גן עדן' והציע לי לשיר את השירים, שהוא ומשה לוי כתבו. המחזמר עלה לבמות למשך שנה ואני הייתי הסולן. שרתי גם באלבום וגם הופעתי עם כל חבורת הנגנים. ככה גילו אותי".

תאונת הדרכים הקשה. בעקבות ההופעה במחזמר, פנה אל בגר רוני בראון, סמנכ"ל אן אם סי בגלגולה הראשון, ובגר הוציא את אלבומו הראשון עם הלהיטים הגדולים כמו "זה היה ביתי", "הלילה לבד" ועוד.

"הלכתי בדרך הקשה, כי לא הייתה דרך אחרת", הוא אומר, "לא היו תוכניות ריאליטי כמו היום. באנו מלמטה. למזלי קיבלתי את ההצעה הזו, שהייתי יכול גם לא לקבל אותה, וכלום לא היה קורה. כיוונתי בצורה מאוד ברורה ליעד הזה, להצלחה, ולא לקחתי כאופציה שום אפשרות אחרת. עברתי לגור בתל אביב, הייתי מעורב בקטע עד הסוף. הסרתי לגמרי את כל הפחדים, למרות שבאיזה מקום פשוט זה לא היה. באתי מקרית אתא ומי אני בכלל? מאיפה הגעתי, איפה זה קרית אתא בכלל? אמרתי שאראה לכולם, וכך זה היה, מעין רצון להוכיח".

בהמשך הגיעו האלבום השני ואחריו השלישי. המשבר הראשון קרה בשנת 1994, כשבגר עבר תאונת דרכים קשה. "הייתי כבר בעבודה על האלבום הרביעי 'שנת הדובדבן'. לקח לי די הרבה זמן להוציא אותו, הייתי בשקט כמה שנים טובות, כמעט עזבתי את המוזיקה בגלל כל מיני בעיות אישיות וכלכליות ולא הצלחתי בשום אופן לשחזר את ההצלחה של האלבומים הראשונים. בתאונה, משאית נכנסה בי וכמעט נהרגתי. עברתי תקופת שיקום והסתגלות מחדש ולקח לי עוד כמה שנים עד שחזרתי לעצמי. כשיצאתי מזה הלכתי ללמוד סאונד, כסוג של תרפיה. זה היה תחום שתמיד אהבתי לעסוק בו, תמיד סקרן אותי איך שיר נולד מגיטרה ואיך הוא מקבל את כל המעטפת, כך שבסופו של דבר הוא נשמע איך ששומעים אותו כולם".

כשסיים ללמוד, הקים את האולפן הראשון שלו, די קטן, אבל במקביל, התחיל לכתוב שוב שירים חדשים. "הוצאתי עוד אלבום ועוד אלבום. הייתי שם כל הזמן, רק שמאוד היה קשה לשחזר את ההצלחה שהייתה לי", הוא עונה לי בתשובה לשאלה לאן נעלם, "יש דברים שלא תלויים בך, טעמו של הקהל משתנה, דברים אחרים הופכים למיינסטרים. הרוק היה במרכז המיינסטרים באייטיז והופענו מלא, אבל זה נגמר בשנות ה~2000. אני לא רציתי להשתנות, רציתי להישאר במה שאני אוהב, וזה מה שאני עושה עד היום, אני אוהב רוקנ'רול, ואין פשרות".

ממש בימים אלה סיים בגר להקליט את האלבום החדש שלו שיצא בעוד כשלושה חודשים. בינתיים יצאו לרדיו הסינגלים "מלכות השקר", "צדק מופלא" ו"חזרה לאיסטנבול".

הבית ברחוב יוספטל. "'חזרה לאיסטנבול' הוא סוג של דה ז'ה וו, שמתאר מסע שורשים שעשיתי עם אמא שלי לפני 10 שנים לעיר בה נולדתי. זה מאוד הפעים אותי ועל זה מספר השיר. זה מתקשר עם שיר שהתפרסם בשנת 1985 שנקרא 'איסטנבול'". האלבום החדש נקרא "כוכב הקופים", כאחד השירים המופיעים בו.

"כל האלבום מתאר תמונות של מה שעובר עלינו במדינה הזו, כל מיני סיטואציות שמהוות טריגר לאמן לייצר דברים. רוב האלבום הוא תמונת המדינה של מה שקורה לנו בשנים האחרונות בצורה די עדכנית. אדם מגיע לפעמים לחידלון יצירתי ואני שואל את עצמי מי יקשיב לשירים האלה, אבל זה בא ממקום של בגרות והבנה שאין ברירה, זה המצב. מתוך זה נולדו השירים, אם זה לא קרה עד עכשיו, כנראה שהשירים לא הגיעו. כל השירים באו בבת אחת, שירים שכתבתי בשנה האחרונה ואני מאוד שמח על זה. שואלים לאן נעלמתי, אז לא נעלמתי, לא היה לי מה להגיד. מאוד משמח שאנשים אוהבים את השירים הישנים, אבל אמן צריך להתחדש מבחינת טקסטים או להעביר באומץ את מה שהוא חושב, ואני חושב שזה הזמן הכי טוב בשבילי להוציא את האלבום הזה".

מאז נפטרה אמו לפני כארבע שנים, ממעט בגר להגיע לקרית אתא, למרות שעדיין יש לו חברים בקריה. אחיו אלברט, מוזיקאי מאוד מצליח בעולם בתחום הג'אז, מתגורר באחד מיישובי החוף, כך שיש לו פחות סיבות להגיע לקריות. למרות זאת, קרית אתא עבורו היא תמיד הבית. "אני הולך ונודד כל חיי ממקום למקום, אבל אם את שואלת מה זה בית, אז הקריות וקרית אתא _ זה היה ביתי. הבית ברחוב יוספטל 30 שעדיין קיים. משם באתי ואני שמח על כך, כי אני לא יודע אם הייתי איזה נער שמנת שגדל בצפון תל אביב, היה יוצא ממני כל מה שיצא".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות