בימים האחרונים נראו אנשי צוות מחלקת פנימית ד' ברמב"ם כשהם עוטים מסיכות ועליהן מופיע הציטוט: "כשאני מטיס טיסנים … אני מרגיש חי". מאחורי המילים, ישנו סיפור פשוט של אהבה. אהבה של איש לטייס. אהבה של אבא לבנו. אהבה של אחים ואחיות למקצוע שבחרו ולבני אדם. כולם שלובים במסר אחד.
"לפני כשבוע הגיעה למחלקה שלנו מטופלת. לא משהו מסובך. היתה יומיים בגלל אלרגיה כלשהי והשתחררה", מספרת שרון קראוס, סגנית אחות אחראית בפנימית ד' ברמב"ם, "בזמן שהיתה שם שוחחנו איתה ועם בעלה, הכרנו קצת דרך שיחות חולין. הם עטו את המסיכות הללו והסבירו לנו שמדובר במפעל הנצחה של הבן שנהרג במסגרת השירות הצבאי. בכל שנה הם עושים אירוע גדול לזכרו, השנה לא התאפשר בגלל הקורונה ולכן החליטו להדפיס את המסיכות. הסיפור ריגש אותי מאוד. נכנס לי ללב. ביקשתי כמה עבורי. יום למחרת קיבלתי קופסא שלמה. מאז הרבה מהמחלקה מסתובבים עם המסיכות האלה. זו מחווה יפה בעיני".
ב-26 ליולי, 2010, התרסק מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי, במסגרת טיסת אימון שבוצעה ברומניה. הצוות כולו, ארבעה טייסים, שני מכונאים מוטסים וקצין רומני, נהרגו. בין ההרוגים היה גם סגן ניר לקריף, תושב קרית אתא, בן 25 במותו, שהותיר אחריו אישה בחודשי הריון מתקדמים.
מאז מותו הפך אביו, יובל, את הנצחתו למשימת חייו. דרך התנדבות, שיתופי פעולה עם עמותות שונות, הרצאות או אירועים מרובי משתתפים. בשנים האחרונות לקח יובל את אהבתו של בנו לטייס ולטיסנים והפך אותה למפגן שנתי מרשים, בהשתתפותם של אלפים, אולם השנה, מפאת הקורונה לא ניתן היה לקיים את האירוע.
"ניר בלב שלי בכל עת", אומר יובל "בכל דבר שאני עושה ובכל מחשבה, הוא מניע אותי לעשייה חיובית. כזו שמשנה תפיסה וחיים. המסיכות הודפסו לחלוקה באירוע הטיסנים השנתי שתוכנן לשנה הזו, אך לבסוף בוטל. מאז אני מחלק את המסיכות הללו בכל מקום שאליו אני מגיע. אפילו בבית החולים שבו טופלה רעייתי במסירות. זה גורם לאנשים לשאול, לתהות, לברר, לדבר על ניר. להבין שיש דברים שהם גדולים יותר ממה שקורה כאן ועכשיו, פעולה פשוטה שמעוררת מחשבה עמוקה. זו המטרה".
