fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

האסירים איקס

מיה מנע שנקראה על שם מלחמת יום כיפור, ניסתה להבין עם פרופ' יוסי יונה מדוע דור האיקס שנולד וגדל לאחר המלחמה, שבוי בתוך ההווה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום
פרופסור יוסי יונה (צילום: יחיאל ינאי)
פרופסור יוסי יונה (צילום: יחיאל ינאי)

ואז זה מתחיל. בתפר הזה אחרי שההמולה שוככת ולפני שהחושך יורד. קצת אחרי שהשקט של יום כיפור וקצת יותר מיממה של הימנעות נפתחים. בפוסט טראומה שמעולם לא דובר עליה, הרי "לדור הזה הבכי הוא כלימה". אמא שלי פותחת לרווחה את החלונות הבית, מחפשת בשמיים סימן, מטוס קרב או מסוק, שיציתו את חבית הנפץ שקוראים לה המזרח התיכון, בדיוק כמו במלחמה ההיא. אבל כבר 40 שנה ביום כיפור אין עוד מלחמה ורק הזיכרון קורע את השקט.

את הסיפורים היא מגישה כמו מאכל מסורתי לחג. ההתאהבות בינה לבין אבי, הבית הראשון, הילדים שבאו, המלחמה שהפתיעה אותה עם ילדים קטנים והריון בחודש השמיני. בסיפור שנועל את הסשן היא מתארת איך פחות מחודש אחרי המלחמה נולדתי, על הוויכוח שניצת בינה לבין אבי אם לקרוא לי נעמה על שם סבתי או מיה, בלי אל"ף, ראשי תיבות של מלחמת יום הכיפורים. בסוף הרצון להשתייך למדינה שאליה עלו מעיראק ניצח את השורשים. אבל לא להרבה זמן. אמא שלי, אבא שלי, ובכלל הדור שלא היה חלק מההיבריס של הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים אבל חש את צריבת מלחמת יום הכיפורים, פתאום התפכח. אבי שכתב שירי הלל וניצחון ביומנו אחרי מלחמת ששת הימים, עבר לכתוב על זהות שבורה, במדינה שבורה, ובמקום להתעסק באתוס המתפורר עבר לכתוב על האהבה, על החמלה ובעיקר על היעדר החמלה.

לדור שלי, זה בא אחר כך, של מעמד הביניים, עם ילדים, משכנתה, רכב חברה והרבה חובות, נשאר רק השבר. אפילו את הזדמנות המחאה החברתית החמצנו, ונשארנו אולי עם מודעות צרכנית אבל בעיקר עם טעם רע של קוטג' שפג תוקפו.

בשבועיים האחרונים פרופ' יוסי יונה, מי שהפך לאחד מסמליה של המחאה של קיץ 2011 ועמד בראש צוות המומחים שקם בעקבות המחאה, אחרי שנים של פעילות חברתית, לא מפסיק לכתוב, משרטט את הסיבות והנסיבות של אותה ההחמצה וההצלחה, מעין דין וחשבון של אותה המחאה. "במשך שנים ארוכות היתה תחושה שאנחנו אובדים בתוך התפלגויות ותתי קבוצות, שהחברה הישראלית מתפרקת לרסיסים, ושכל קבוצת זהות אוחזת בצווארה של קבוצה אחרת. המחאה הדליקה ניצוץ של תקווה, שהנה אנחנו מצליחים להתאחד סביב מסר משותף, שהנה נוצרה הזדמנות ליצור אחווה וסולידריות חברתית. פתאום הופיעה הזדמנות לקדם מאבק לשיפור החברה לא רק בתחום כלכלי, פתאום הריבוי הפך לציבור מאוחד שיש לו מטרות משותפות. עד אז אף אחד לא היה אכפת לו באמת מהאחר, היינו טרודים בבעיות האישיות שלנו, והנה משום מקום נוצר ציבור במשמעות העמוקה של המילה, אנשים מסתכלים מעבר לאף שלהם ומגלים שיש להם מין המשותף, החברה הישראלית, כך נדמה, החליטה שהיא רוצה להתגבר על החסרונות שלה, שהיא רוצה יותר דמוקרטיה, יותר השתתפות של הציבור בקבלת ההחלטות שמשפיעות על החיים שלו, יותר צדק, יותר שוויון".

הכתבה המלאה בעיתון "הד הקריות"

פרופסור יוסי יונה (צילום: יחיאל ינאי)
פרופסור יוסי יונה (צילום: יחיאל ינאי)

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות