סיפורה של חן אליהו
"אז הסיפור שלי מתחיל בגיל 6.5 כאשר עליתי לכיתה א׳, מילדה קטנה שרק החלה ללמוד בבית הספר, לשחק עם חברים בהפסקות ולעשות שיעורי בית. הפכתי לילדה שצריכה להילחם על חייה. למה ילדה בת 6.5 צריכה להילחם על חייה? ומאיפה מגיעים הכוחות להתמודד עם סרטן בגיל כזה? בגיל 6.5 גילו אצלי את מחלת הלוקמיה, סרטן הדם.
בתחילת הדרך לא ידעתי לאן אני נכנסת, אבל הרגשתי פשוט לא שייכת. כאילו המקום הזה לא בשבילי. זה סרט רע שעוד מעט ייגמר.אבל מהר מאוד הבנתי שאין כאן זמן הסתגלות, והמלחמה היא יום יומית. לשמור על אופטימיות, לקחת תרופות, להראות לאמא ואבא שהכל בסדר ובעיקר להאמין ולקוות שהכל יהיה טוב. מהרגע בו גילו לי את המחלה הכל השתנה. המשפחה השתנתה, החברים השתנו אבל יותר מהכל אני השתנתי.
פתאום שום דבר לא ברור מאליו. פתאום על כל דבר אני מרגישה צורך לומר תודה. תודה על זה שאני קמה בבוקר, תודה על המשפחה המדהימה שיש לי, תודה על זה שאני יכולה ללכת לים ולראות את השקיעה, ובעיקר תודה על זה שאני יכולה להסתכל אחורה ולומר- תודה.
למזלי הרב, במהלך התקופה הקשה של המחלה היתה נקודת אור בקצה המנהרה, נקודת האור הזו ליוותה אותי ואת משפחתי לאורך כל הדרך. נקודת האור הזו נקראת ״עמותת לב להילחם ביחד״
העמותה ליוותה אותי באופן אישי מהיום בו נכנסתי למחלקה ועד היום. ליוותה את כל משפחתי, דאגה לתמוך, לשמח ובעיקר להיות שם כל הזמן. העמותה המדהימה הזו תומכת בכל הילדים החולים ובמשפחותיהם, בצוות הרפואי במחלקה המטו אונקולוגית ברמבם, וכל מטרתה של העמותה היא להעלות חיוך על פניהם של הילדים החולים.
לגרום להם ואף לרגע אחד- לשכוח מהשגרה הקשה בה הם חיים. בעמותה מתקיים כבר מספר שנים פרויקט הנקרא פרויקט מתבגרים. מתבגרים הם ילדים שהיו חולים, החלימו, וכעת רוצים גם הם לתרום למקום שנתן להם כל כך הרבה, ולעזור בעצמם לילדים חולים. כששמעתי על הפרויקט הזה בהיותי ילדה קטנה, תמיד חלמתי להיות חלק ממנו, תמיד חלמתי שיבוא יום וגם אני אהיה בריאה ואוכל לעזור לילדים אחרים.
והנה אני היום, קצינה בצבא, בת 23, מתבגרת של עמותת לב כבר 7 שנים.
אני מודה לעמותה המדהימה הזו שנתנה לי את הזכות להיות חלק ממנה ולעמוד על במה זו היום. ובאמת מודה מכל ליבי לכל אחד ואחת מכם שהשקיע מזמנו ומכספו- על מנת לעלות חיוך לעוד ילד חולה – שכל כך צריך את זה.
תודה לכולם."
