רבים מילדי נצרת עילית גדלו על נהג האוטובוס המיתולוגי, אדואר סאלם, שהסיע אותם במשך עשרות שנים לבית הספר התיכון שרת, היחיד שהיה באותן שנים בעיר. סאלם התחבב על הילדים ועם חלקם היה בקשר גם שנים אחרי שסיימו את לימודיהם. הוא זכה לכינוי "בזוקה" לפני המון שנים, כינוי שדבק בו עד עצם היום הזה.
השבוע, פרש לגמלאות, 39 שנים אחרי שהחל את עבודתו בחברת האוטובוסים 'שרותי אוטובוסים מאוחדים נצרת', שבבעלות משפחת עפיפי וזכה להמון ברכות מאותם ילדים שהסיע במהלך השנים, ובינתיים הפכו לבעלי משפחות. "39 שנים זה חתיכת זמן, כשהתחלתי לעבוד בשנת 1979 לא חשבתי שאחזיק ממעמד כל כך הרבה שנים", אומר סאלם ומסכם פרק ארוך בחיים, "כמו בכל מקום יש עליות ויש ירידות, אבל סוף טוב הכל טוב", הוא אומר.
סאלם מוכר בעיר כבזוקה, כינוי שדבק בו במרוצת השנים, על שמו של השחקן מאיר איבגי, שכיכב בסרט הלהקה, שם שיחק את בזוקה. הסרט יצא לאקרנים בשנה בה התחיל אדואר לעבוד (1979). "קראו לי בזוקה כי אמרו שאני דומה למאיר סויסה. לא התעצבנתי על הכינוי, לקחתי את זה בקלות וזה לא הפריע לי, קראו לי בזוקה המון שנים, אבל אני יכול לגלות שבשנים האחרונות חזרו לקרוא לי בשמי, אולי בגלל הגיל".
אלברט מזרחי, אחד מהילדים שבזוקה נהג להסיע בשנות ה- 70, היום תושב רמת ישי, טוען כי הוא האיש שהדביק לסאלם את הכינוי שדבק בו. "היה לו דמיון מפתיע למאיר סויסה לכן קראתי לו בזוקה", מספר מזרחי, "הכינוי תפס וכל העיר התחילו לקרוא לו בזוקה. הוא היה מסיע אותי בבוקר ובצהריים לבית הספר ובערב לאימוני כדורסל, הסיע אותי מספר פעמים ביום במשך שנים, אהב אותי ואני אותו. היה אדם פשוט וטוב, מהאנשים הטובים של פעם".
אדואר סאלם: "אני נזכר באלפי אנשים שהסעתי, חלקם כבר לא בחיים, זו חתיכת היסטוריה ואני מרגיש שאני חלק ממנה. נסעתי בקו 2, לא היו כל כך הרבה קווים כמו היום, העיר הייתה קטנה, סבוב בעיר ארך חצי שעה, היום העיר גדלה והשתנתה, יש הרבה יותר אנשים".
אדואר סאלם, בן 67, גר בנצרת, אב לשלוש בנות ("קוראים לי אבו אל בנאת") וסב ל- 5 נכדים. "אין כמו בנות, אומרים שבנות בבית שמחה בבית, הן דואגות לבית, דואגות להורים, אבל אני לא אומר שבנים זה לא טוב…".
-חשבת מה תעשה בפנסיה?
"בינתיים אני נח, נהנה מהחופש, עוד לא חשבתי מה לעשות, האמת היא שהציעו לי מהחברה להמשיך לעבוד כמה שעות ביום, זה לא פשוט לשבת בבית אחרי כל כך הרבה שנים".
