fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"רפואת ילדים זו שליחות"

בגיל 70 מתייצב רופא הילדים המיתולוגי ד"ר ראובן פולק במרפאת מכבי ועדיין, אחרי 34 שנים, הוא נרגש בכל יום לפגוש תינוקות רכים. בראיון לצפון ~1 הוא מספר על הילדות להורים ניצולי שואה, על ביתו שכולל זוג רופאים שהעדיפו לשרת את הקהילה, על מצב הרפואה בפריפריה ועל הטלפון שמצלצל גם בשמונה בערב. למרות גילו, הוא חתום לעבודה עוד שנה ולמרות שהוא עסוק, הוא מוצא זמן לטפל בנכדות, להיות שותף לעשייה ברוטרי ולכהן כרופא של קבוצת הכדורסל עירוני נהריה בליגת העל
ד"ר ראובן פולק (צילום; דורון גולן
ד"ר ראובן פולק (צילום; דורון גולן

ד"ר ראובן פולק הוא רופא הילדים הוותיק של קופת חולים מכבי, מי שטיפל בדורות של ילדים, שהפכו להורים בעצמם. החודש הוא חוגג יום הולדת 70 ולמרות שחלק מהקולגות שלו כבר פרשו, הוא ממשיך בעבודתו, מייצב בכל בוקר במרפאה, ברחוב אחד העם כשלנגד עיניו עומדת רק שליחות.

ילידי שנות ה- 80 בנהריה זוכרים שני רופאים, אחד מהם הוא ד"ר פולק והקולגה משירותי בריאות כללית ד"ר דוד גב. לרופא ילדים יש חלק משמעותי בחייהם של הילדים, בעיקר בפריפריה כמו נהריה. כשנפתחה קבוצת זיכרונות ילדות מנהריה, שמו של ד"ר פולק עלה לכותרות והוא גרף המון מחמאות ושבחים על פועלו לאורך השנים. 

על אף הרצינות שהוא משדר, מתגלה אדם רגיש, מלא בטוב, שכל רצונו הוא לסייע בשליחות למען הקהילה ומחויב אליה. את הריאיון הוא בחר לקיים במסעדת פינגוין בנהריה, שנחשבת עבורו כמוסד מקומי, אך לא רק. מסתבר, שבגיל 14 הכיר את הבעלים אילן אופנהיימר והם נפגשים מדי יום רביעי לפרלמנט משותף.

ד"ר פולק נשאר פופולרי. הוא לא התעייף, לא נשחק ואין לו חלום לכבוש את הרי הרוקי בפנסיה. תפקידו לטפל בילדים חולים ולרפא אותם. הוא נרגש מכל תינוק חדש ובוכה על כל ילד שלא שרד בעקבות מחלה קשה. הוא נחוש וחדור מטרה ומתייצב במחלקות בתי החולים ועוקב אחר החלמת ילדים שהחליט לאשפז. לא קל להיכנס לנעליו, תודעת השירות שהנהיג לאורך השנים הייתה  מאוד פשוטה, בלי דיסטאנס, טלפון זמין ובלי חלוק לבן. עם השנים, כשהרפואה החלה להתפתח, הפכו הפציינטים של ד"ר פולק ללקוחותיו. עד היום הוא מתקשה לקבל זאת, ולדבריו גם הרופאים היום שונים ומתנהגים אחרת.

ד"ר ראובן פולק (צילום; דורון גולן
ד"ר ראובן פולק (צילום; דורון גולן

"לעבוד זה נהדר בעיני", הוא אומר בהחלטיות השבוע. "כשהגעתי לגיל 67, אמרו לי שאני ממשיך כרגיל, שהגיל אינו מהווה כל משקל או פרמטר. לא הייתה לי בעיה להפסיק, אך לא חיכיתי לרגע שאפרוש לגמלאות, לא נמאס לי. אין יום שאני קם לעבודה ואומר שאין לי חשק, אני קם מאושר. לעבוד עם ילדים ואנשים צעירים, לחנך את ההורים הצעירים וללמד איך לעזור. העבודה עם ילדים היא כל חיי ומעולם לא שמרתי על דיסטאנס. למרות שיש שינוי בגישה ופציינטים הפכו ללקוחות, אני מסביר לרופאים הצעירים המגיעים להתמחות, כמה חשוב לדבר בגובה העיניים ולהיות קשובים. הטלפון שלי תמיד על השולחן, אין לי שום בעיה לחלק את המספר להורים, הגישה שלי מהווה עבורם משענת, הם ישנים טוב בלילה".

תורם לקהילה. פולק צילום: דורון גולן
תורם לקהילה.ד"ר פולק צילום: דורון גולן

השנים הכי יפות בחיי

ד"ר פולק נשוי לד"ר חוה פולק, פסיכיאטרית ששימשה מנהלת מחלקה בבית החולים לבריאות הנפש "מזרע" בעכו ופרשה לגמלאות. השניים הורים לד"ר אייל פולק, בן 40, רופא משפחה במודיעין ולאסף, פיזיותרפיסט הנשוי למעיין ואבא לשלוש בנות.

פולק, נולד ביוגוסלביה להוריו ניצולי השואה חנה ויחזקאל. אמו שרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ -בירקנאו ואביו נשלח למחנות עבודה. לאחר המלחמה נפגשו והתחתנו. פולק הוא בן יחיד ובשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל מתוך תחושת ציונות. הם לא היו כלל דתיים, אפילו אפיקורסים, אך היה להם חזון ובעיקר רצו להשאיר את הקומוניזם מאחוריהם. 

עם הגעתם ארצה התיישבו בנהריה וקיבלו רבע צריף למגורים בשכונת עמידר. יחזקאל פולק עבד כל השנים בקו חלוקה של שטראוס וחנה עבדה כתופרת. פולק למד בבית הספר רמז וכשהיה בן 14, נפטרה אמו ממחלקת הסרטן והא גדל אצל דודתו. אביו נפטר כשהיה בן 19 בזמן ששירת כחייל במשטרה הצבאית. לאחר שירותו הצבאי החליט ללמוד סוציולוגיה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן הלימודים הכיר את חוה, לימים רעייתו והשניים עזבו הכל ונסעו ללמוד רפואה באיטליה. 

 "הייתה לי ילדות  מאוד מאושרת", נזכר ד"ר פולק. "הייתה פשטות, כל השכונה הייתה מלאה בעולים חדשים, רובם היו ניצולי שואה. לא זכורה לי השפעת השואה על חיי, אך זכורים לי עליות וירידות במצבי הרוח של הוריי. אין יותר קשה מלאבד אמא, אבל תמיד האמנתי, שהחיים חזקים מעצמם. חוה ואני הבנו די מהר שלא ייצא לי כלום מהמקצוע שבחרתי ואמא של חוה דחפה אותנו ללמוד רפואה. נסענו לאיטליה והתחתנו אחרי שנה, חיינו שם בכל תקופת הלימודים. אלו היו השנים הכי יפות בחיי. כשחזרנו לארץ, עבדנו בבית החולים זיו בצפת במשך ארבע שנים, במהלכם נולדו בניי ואת ההתמחות עשיתי בבית החולים רוטשילד בחיפה. מתחילת הקריירה ידעתי שלא אהיה כירורג, כי ניתוחים לא משכו אותי, אהבתי את הקשר עם אנשים וילדים. הגעתי למכבי בשנת 1983 ומאז אני שם. במהלך השנים, קיבלתי המון הצעות ותפקידים, כולל תקן בבית חולים בני ציון ובנהריה, אך העדפתי להמשיך לשרת את הקהילה. זה הקשר הכי חשוב וקריטי, ולא מסגרת של בית חולים, כך יכולתי לשלב הורות, וזה לא פשוט ששני בני הזוג הם רופאים. משנת 1989 אני פועל בהתנדבות כחבר רוטרי, חבר הנהלה באגודת ידידי המרכז הרפואי לגליל בנהריה ורופא של שחקני עירוני נהריה בליגת העל".

לא מחכה לפנסיה ד"פולק צילום דורון גולן
לא מחכה לפנסיה ד"ר פולק (צילום דורון גולן)

לדברי ד"ר פולק, הקריירה שלו ושל רעייתו מעולם לא השתלטה על הבית. הוא מבין היום שחייהם של הרופאים הצעירים תובעניים והרבה יותר קשים מפעם ולמרות זאת, בחירתו של בנו אייל במקצוע הרפואה ריגשה אותו  מאוד. 

"אייל טס ללימודים בהונגריה, היה לו קשה ועודדתי אותו שזה יעבור. יש לנו שפה משותפת, גם עם אסף וכשהם צריכים ייעוץ, הם מרימים טלפון לאבא. מעולם חוה ואני לא דחפנו את הבנים למקצועות רפואה, לא החדרנו בהם, לא ציפינו, זה בא מהם לחלוטין. האם אני שמח? בהחלט. העמדתי דור המשך. חוה ואני מתלוצצים תמיד, שמטופליה היו רואים אותה ברחוב, היו עוברים לצד השני, לעומתה, אותי מחבקים ושואלים לשלומי. לפעמים לא קל לעבור ברחוב, אבל זה מאוד מחמם את הלב. זו השליחות שלי, לכן ילדים באים בשמחה, כי יש סוכריות ומשחקים. ביום הראשון שיצאתי מבית החולים, הורדתי את החלוק הלבן ומעולם לא לבשתי אותו שוב. בתור ילד החלוק הלבן היה כל כך מאיים עבורי, פחדתי וסלדתי ממנו. משנת 1986 לא לבשתי את החלוק וכנראה שבעבור ילדים זה משחק תפקיד".

 כל ילד הוא עולם ומלואו

ד"ר פולק מסביר שהוא  מאוד מרוצה מהורים דעתניים שבודקים וחוקרים אחר מחלות, קוראים ובקיאים. "הזכות לחשיפה למידע, מה שנקרא 'ד"ר גוגל' הפך את המטופלים ליותר דעתניים", הוא אומר.

"יש רופאים שאומרים שזה מאיים, אבל אני לא מאמין בזה, אני שמח שאנשים מעורבים. גידלנו את ילדנו על ד"ר ספוק ומה שהרופא אמר היה קדוש והיום, ההורים מבקשים חוות דעת שנייה וזה נפלא. עבורי זה רק מחדד את האבחנות. אי אפשר להישאר מקובע, כשהדורות מתחלפים והטכנולוגיה משתנה. יש ילדים עם בעיות שכיחות והם מקבלים תרופה וחוזרים מיד למצב רוח ולצערי יש ילדים עם מחלות ממאירות והטיפול מאוד קשה, למרות כל הניסיון. כל ילד הוא עולם ומלואו ואני לא יכול להגיד שאני לא לוקח ללב. אני מגיע הביתה ולא נעלמת החוויה הקשה. לא אשכח לעולם ילד בן שמונה שהגיע לבדיקה שגרתית ומצאתי לו בלוטות בצוואר. בבדיקות התגלתה לוקמיה ואחרי הרבה מאמצים הילד נפטר. משפחה שמקבלת בשורה כזאת, חייה מתהפכים מקצה לקצה. ליוויתי אותו בכל הטיפולים והאשפוזים, בהשתלת מח עצם, הוא גם נסע לטיפולים בחו"ל וזה תהליך קשה וכואב. התפקיד שלנו הוא לא רק לרשום מרשמים, אלא לזהות גם מקרים קשים כמו הזנחה, אמהות בדיכאון אחרי לידה או בעיות סוציו-אקונומית. תפקידו של רופא המשפחה לעלות על זה ולערב גורמי רווחה. היום יש נערות בנות 12-14 שמגיעות בוכות כי נכנסו להריון. מיד אני מערב את כל גורמי הרווחה ששומרים על פרטיותן. זו מחויבות עצומה. בנוגע לאלימות, מעולם לא חוויתי פגיעה, אך אני שומע על קולגות שחוו.

 

"אני מאמין שצריך לדבר בגובה העיניים, לרופאים הצעירים אני מסביר לא להתנשא ולא ללכלך. גם שקוראים לי פולק ולא ד"ר פולק, לא קרה כלום, כי התואר לא עושה את הבן אדם, אלא הבן אדם עושה את התואר. האוכלוסייה על רבדיה עוברת שינוי, גם ההורים לא מעוניינים לבוא לביקור רפואי סתם כך. אני מקבל לפעמים הודעות וואטס אפ על ילד שנעקץ, בצירוף תמונה וההורים מבקשים עזרה ומרשם. הדיגיטל חוסך הרבה זמן, אבל לעולם לא יבטל את הקשר הישיר בין החולה רופא, זה קשר בלתי אמצעי שלא ייעלם מהעולם למרות כל הטכנולוגיה".

הוא נחשב לאחד מרופאי הילדים מהמבוקשים בצפון ולעיתים, קשה מאוד למצוא תור פנוי אצלו.

"במכבי אומרים לי 'כולם רוצים את פולק' וזה מביך אותי. לכל רופא יש מכסה של מטופלים שהוא יכול להכיל בתשע שעות עבודה ובסוף יום אני מטפל בכפול מהרשומים. אין אצלי דבר כזה מוזמנים ואני מסביר שאם אנשים מגיעים אליי בלי תור, זה לא כי הם רצו לשאול לשלומי והתגעגעו אליי, אלא כי יש להם בעיה ואני צריך לפתור אותה. אני שומע מקולגות שהם נועלים את החדר באחת וחצי בצהריים ומסיימים יום עבודה, גם שממתינים בחוץ עוד חמישה מטופלים. מבחינתי זה חמור, כי פספסת את המטרה לשמה הפכת לרופא. מעולם לא עזבתי, עד אחרון המטופלים. ילד שקם עם חום בבוקר, אין לו לאן ללכת, אז למה לי להשפיל את הוריו? ברפואת ילדים חייבים לשמור על הדרך, על הסבלנות ועל המחשבה, אין מקום להתווכח ואני אומר זאת גם לרופאים הצעירים שנשלחים להתמחות אצלי.

"לצערי הגישה השתנתה, הם רואים ברפואה סוג של מקום עבודה. אני מנסה לשנות אצלם את התפיסה שיבינו, שרפואת ילדים זו שליחות. אני גם מסביר להורים שיאמינו ברופאים הצעירים, שהם מעולים. אני מבין את הקושי הקיים בלהחליף רופא שמכיר אותך כל החיים. לפעמים יש הורים שמזמינים תור על שם הילד, כדי להגיע אלי. זה מחמם את הלב כי אני הרופא של כולם והקן שלי זה מכבי. אומרים במכבי שאין עוד מקומות כאלה בארץ, שבנהריה זה ממש ייחודי".

ניסו לגרור אותי לפוליטיקה

למרות שהוא אחד הרופאים העסוקים, מצליח ד"ר פולק לשלב בחייו גם תרומה לקהילה. בניגוד לקולגות שלו, הוא לא מאמין שמצב הרפואה בצפון נמצא במקום רע ביחס למרכז. "אני לוקח חלק פעיל באגודת ידידי המרכז הרפואי לגליל, תפקידנו להצעיד את הרפואה קדימה ולתת את המשאבים לטובת הצרכים של האזור. רפואת הילדים בבתי החולים בצפון השתפרה פלאים ויש מגמת שיפור באיכות השירות ובעיקר במכשור. אני לא מאמין באמרות שתושבי הצפון הם סוג ב', כי יש מחסור ברופאים מומחים בכל הארץ, שבעיקר נובע משכר זעום ביותר. רופאים נאלצים לעבוד בשלוש עבודות, לסיים משמרת בבית חולים ולהתפנות לרפואה בקליניקות או בקופות חולים. רופא צריך שכר מכובד ומשרה במקום אחד ואני מקווה שהמדינה ב- 70 שנותיה תעשה מהפך. הרפואה בארץ טובה ביחס לעולם והכי חשוב זה להמשיך לדבוק בבקרת איכות. אני מאמין שכל אדם צריך להתנדב בקהילה שבה הוא חי ואני מוצא זמן, כי אין דבר כזה שאין זמן. חייבים לפעול, כי יש דברים שרק התושבים יכולים להעניק, לצד הרשות מקומית או משרדי הממשלה. כך אנחנו פועלים ברוטרי, מחלקים מלגות, מקיימים יום כיף לילדים חולי סרטן, תומכים בנערות ב'בית חם לנערה'. העשייה כנראה משחקת תפקיד גם בפוליטיקה ואני מודה, ניסו לגרור אותי לפוליטיקה המקומית, אך לא רציתי, אין סיכוי, אני לא בנוי לזה בעיני זה ממש להתלכלך".

 בצד הקריירה רבת השנים, ניהל ד"ר פולק זוגיות מעוררת השראה שבקרוב תחצה יובל שנים. "נישואין של 47 שנים זה כמו חלוק שהתגשם",

אומר ד"ר פולק, "תמכנו אחת בשנייה, שנינו הגשמנו קריירות והצלחנו לגדל ילדים. גם שקיבלתי הצעה לעבור ל'בני ציון', סירבתי מתוך שיקול דעת שאני גם אבא, אני רוצה לבלות עם ילדיי והרפואה בקהילה מאפשרת זאת. היום הייתי חוזר על כל צעד, למרות הקושי. בזמני היינו עושים 12 תורניות בחודש, לא ראינו אחת את השנייה כלל. לפעמים 72 שעות של משמרות. לא העזנו להתלונן על המשמרות בהתמחות, הייתה קולגיאליות למקצוע שהוא מעל לכל. חוה הייתה רוצה מאוד שאפרוש, אבל בסך הכל אני אומר 'תודה רבה'. המון רופאים שפרשו, לא מוצאים את עצמם אחרי הפרישה, יש צניחה בין חיים עמוסים, קריירה, תפקיד ומעמד, כשפתאום בגיל 68 הכל נעלם. אני לא מפחד מזה, אבל גם לא מחכה לזה".

 

 

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות