היום (חמישי), יסתיים קורס טיס, אחד הקורסים היוקרתיים של צה"ל, המכשיר את אנשי צוות האוויר – טייסים, נווטים ומכוננים, האמונים הביטחון של מדינת ישראל בפעילויות אוויריות. 250 צוערים החלו את הקורס, אך סיימו אותו 32 בלבד, שתיים מהם נשים.
בליגה המובחרת נמצאים שלושה תושבים מהגליל המערבי: סגן ד', נווט קרב, סגן א', טייס תובלה, שניהם גדלו והתחנכו בתחומי המועצה האזורית מטה אשר, וסגן ט' מנהריה.
יהודי משיחי
בני משפחה, חברים, רב היישוב, מחנכת כיתה י"ב, רכזת השכבה, המחנכת של כיתות ז'-ח', שהייתה גם המורה למתמטיקה, היו בקהל שכסגן ד' קיבל את כנפי הטיס. לא בכדי בחר סגן ד' את מחנכיו ומוריו להיות לצידו במעמד החשוב בחייו. לפני שלוש שנים ניגש לבגרות במתמטיקה במועד ב', ויום לאחר מכן התגייס לצה"ל. חופש לא ממש היה לו. אולי רק בשחקים. במהלך קורס הטיס למד לתואר בניהול מערכות מידע.
הוא בן 21, בן למשפחה נוצרית, או כפי הוא מגדיר זאת "יהודית משיחית" ומדבר שלוש שפות: עברית, אנגלית וגרמנית. הוריו הגיעו לישראל מגרמניה, ובשנת 1965, כשהיו בני 18, בחרו להתנדב בקהילה ולהישאר בארץ. הוריו מתנדבים בארגון הגרמני "צדקה" שפועל למען עם ניצולי שואה. סגן ד' הוא הבן הרביעי במשפחה שמשרת בצה"ל. אחיו הגדול הוא רס"ן במיל' במערך הבקרה, אח נוסף הוא סרן במיל' בגולני והשלישי – סגן במיל' באגוז. שלושת אחיו לחמו במבצע צוק איתן.
לדברי סגן ד' מוסיף, כל משפחתו סובבת סביב ארגון "צדקה". הוא סיים את התיכון האזורי גליל מערבי והרחיב במגמות פיזיקה ומדעי ההנדסה. הוא חובב מוזיקה ומנגן בחצוצרה, פסנתר וגיטרה.
לפני גיוסו השתתף בפעילות תנועת "אחריי" ומעולם, לדבריו, לא חשב על קורס טיס. השאיפה שלו הייתה להיות בתפקיד קרבי ולוחם בחטיבת חיל רגלים. לדבריו, כדי לעבור קורס טיס, נדרש סט תכונות ספציפי.
השבוע הוא סיפר ל"צפון-1": "לא נולדתי יהודי. בחרתי להמשיך כיהודי משיחי כמו הוריי. הם אנשים שמאמינים בתנ"ך ובברית החדשה, שהם לא שני ספרים שונים אלא ספר אחד. הוריי הגיעו לארץ מגרמניה כמתנדבים ונשארו כאן עד עצם היום הזה עם נתינה אינסופית. הם קיבלו מעמד של תושבי קבע כמו כל אזרח, אך הם לא יכולים לבחור או להיבחר לכנסת. זה מעולם לא הפריע לי ומעולם לא חשבתי להתגייר. בקהילות הנוצריות מאמינים כי העם היהודי צריך לחזור לארץ וכי העם היהודי הוא העם של אלוהים. הוריי השקיעו את כל חייהם בישראל. למרות שיכלו לחזור לגרמניה, הם בחרו להישאר ולגדל כאן את ילדיהם. הוריי לא חזו בחייהם שיהיה להם בן בצוות אוויר קרבי בטיס".
ואיך ההרגשה לסיים את הקורס?
"זו הרגשה מוזרה לסיים קורס טיס. מצד אחד, זו תקופה רצינית שמגיעה לסיומה, זה הצבא שאני מכיר וכרגע ייפתח לי פרק חדש בחיים. מצד שני, אני שמח להגיע לקו הסיום. חששתי שזה לא יקרה, כי בתחילת הדרך זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית. שאלתי את עצמי למה התגייסתי בכלל והשבתי כי כל מי שגדל וחי בארץ, יהודי ולא יהודי, חייב לתרום למדינה, והגיע תורי להגן על המדינה. זו האידיאולוגיה, זה החינוך שקבלתי בבית. אם אני נמצאתי מתאים לדרישות טיס, אז פשוט לא יכולתי לוותר".
בסגן ד' כבר בוער הרצון לטוס. "כשיש 50 לוחמים בבטן המטוס, זו אחריות גדולה, כמו גם לקבל כתובת נכונה לתקיפה. התפקיד שלי יהיה לבצע את המשימות בצורה הנדרשת. בוער בי להשתתף במשימות הכי רלוונטיות במדינת ישראל, ואם תושבי עוטף עזה יחיו בשלווה במשך שנות שירותי, אז ביצעתי את תפקידי".
"ניפצתי מיתוס"
אמו של סגן ט' – טייס מסוקי קרב אפצ'י, בן 21 מנהריה – היא מחנכת בבית ספר בעכו. כשהיה בן 12, אביו נפטר ממחלת הסרטן. יש לו אח תאום. הוא למד בתיכון שחקים בנהריה והרחיב במגמת פיזיקה וביולוגיה. במהלך קורס הטיס למד לתואר בניהול מערכות מידע.
סגן ט' מספר שלאחר מות אביו המצב הכלכלי בבית היה קשה, ומגיל קטן נאלץ לעזור בפרנסה. על אף שקיבל פטור מהצבא, בחר לתרום למדינה ולהתגייס.
על הקורס אומר סגן ט': "אין זאבים בודדים. אי אפשר לשרוד את הקורס לבד, חייבים להיאחז בקבוצה. היו רגעי משבר, רציתי לפרוש, אך בסופו של דבר החלטתי שזו שליחות ומשימת חיי להיות טייס מסוקים בחיל האוויר. לא אהבתי את העובדה שאתה מגיע לקורס ובעצם מצפים ממך לשכוח כל מה שידעת. היו לי חיים לא פשוטים, הורי התגרשו כשהייתי בן 4. לאחר שאבי נפטר, גרנו יחד עם סבתי, הדוד שלי ואמי בבית אחד. בשל קשיים רגשיים והתמודדות לא קלה, הייתי ילד שובב, כי נאלצתי להתבגר מאוד מהר.
"המוות של אבי היה קשה לי, היינו קשורים מאוד. לא היה לי קל בקורס טיס, אני שונה מרוב חבריי בקורס מבחינת הרמה הסוציואקונומית. אני מאוד שמח שהצלחתי לנפץ את המיתוס שגם אם אין כסף בבית, זה לא אומר שלא משקיעים בילדים. אמא שלי עשתה הכל כדי להשקיע בנו, ומתרגשת מאוד מהעבודה שנכנסתי למעגל הטיס. בקורס טיס לומדים להכיר אוכלוסיות ולהבין את החברה הישראלית לפרטים. אני רואה את המצב החברתי-כלכלי כמשהו חשוב מאוד לצד הסיסמה 'הטובים לטיס', ויש שינוי גדול מאוד: יש טייסים מהקהילה האתיופית, יש שילוב של דרוזים ושילוב של נשים. אם יהיה משהו שיעניין אותי לעסוק בו בעתיד, זה הכנסת 'האחר' למערכות ומתן הזדמנות שווה. אם אבא שלי היה בחיים, הוא היה גאה בי".
את ההחלטה להתגייס למרות הפטור שקיבל מהצבא בשל המצב הכלכלי, הוא מסביר: "רציתי לשרת ביחידה מובחרת, שאפתי להיות בסיירת מטכ"ל, אבל אחרי צו ראשון קיבלתי מיון לצוות אוויר, וכשעברתי את הגיבוש, התאהבתי. היום אני בקו הסיום אחרי שלוש שנים ב'סיר לחץ'. לא התקבלתי למערך הקרב והועברתי למסוקי האפצ'י. הדרייב במסוק הוא עוצמתי. ממד הגובה מוזר ביחס לראייה המרחבית כי טסים נמוך, ואין תחליף לגובה של 10 מ'. אני מוכן לטוס כל יום כל חיי".
לעודד מוטיבציה
סגן א', טייס תובלה בן 22 מקיבוץ במועצה האזורית מטה אשר, למד בתיכון אופק בקיבוץ עברון והרחיב במגמת קולנוע. תחביביו: ספורט, טניס וכדורעף ולטייל עם חברים. אביו יועץ עסקי עצמאי, ואמו עובדת סוציאלית קלינית. הוא התחנך בתנועת השומר הצעיר ועשה שנת שירות בכפר נוער בן שמן. בקיבוץ שבו גדל לא דיברו על שירות בצבא, ורק שהגיע לקומונה עודדו אותו לגיוס משמעותי. חבריו מהקומונה התגייסו לנח"ל, לשלדג, לשייטת, ל-669 ולאגוז.
"הייתה לי ילדות מאוד יפה בקיבוץ קטן יחסית ובשכבה של ילדים שגדלים יחד שנה אחר שנה", הוא מספר, "אמא שלי אומרת שכילד חלמתי להיות אסטרונאוט, אבל זה לא היה בגדר חלום אישי. רציתי להיות במקום משפיע וכיוונתי לשירות בסיירות. ידעתי שאפתח את עצמי בצבא בתפקיד קצונה.
"את קורס הטיס התחלתי במערך הקרב. לאחר שנה וחצי ביצעו פיצול והועברתי למערך התובלה. דעותיי על מערך התובלה מאוד השתנו. המשימות מעניינות מאוד, וכשנחשפתי אליהן הבנתי את המשמעות. המגמה כיום היא לשנות את השם של מערך התובלה, כי התחום התפתח.
"לצערי, נתקלתי בהמון בני נוער שלא מחפשים הצלחה ולא רוצים להצליח, ואני מופתע מכמות הצעירים חסרי המוטיבציה, שלא מחפשים הצלחה במסגרת הצבאית. המטרה לגייס חבר'ה טובים ולעודד אותם. מי שישקיע יגלה את יכולותיו, במיוחד בקורס טיס שרובו קשה מנטלית".
