נועה יפה, בת 43, ציירת ובובנאית, הגיעה לפרדס חנה לפני חודש בלבד, בנסיבות סוערות בחייה, ומיד הוקפה בחום, בנדיבות ובטוב הלב של אנשי המקום. מאז שפרץ המשבר הגדול בחייה היא נכחה לא אחת, ולא רק בפרדס חנה-כרכור, באנשי ארץ ישראל היפה, שקיימים כאן, פועלים ולא מבקשים דבר בתמורה.
יפה מציירת מגיל 4. "למדתי בתלמה ילין ושם החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. ניסיתי להמשיך ללמוד בבצלאל, אבל השיטה והגישה שלהם לא תאמה את הגישה שלי. לא רציתי להיות ציירת בבועה וליצור בתוך עצמי, אלא האמנתי שאמנות צריכה להיות מחוברת לחיים. פרשתי מהלימודים בבצלאל, ויותר מעשר שנים לאחר מכן לא ציירתי".
יפה המשיכה את החיים בעבודה עם ילדים כעוזרת גננת ומדריכה למדע ויצירה בקרן קרב. "זה היה מדויק וכיף. הקשר שלי עם ילדים הוא טבעי ובלתי אמצעי, אנחנו נפגשים ומתאחדים. יש בי משהו מן הילדה בעצמי".
היא החליטה ללמוד הוראה ולמדה שנה חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים. "היה שם שיעור של תיאטרון בובות עם פרל אדרי, שלעולם לא אשכח אותה. אחרי אותה שנה הבנתי, בדומה למה שקרה עם בצלאל, שלא אוכל להיות חלק ממערכת החינוך הרגילה. זה לא הכיוון שלי בחיים. לכן לא סיימתי את התואר, אבל התחברתי לתיאטרון הבובות, למדתי בובנאות בבית ספר לתיאטרון בובות בחולון ולפני 15 שנים, ייסדתי תיאטרון בובות עצמאי ששילב בין כל הדברים: יצרתי בעצמי את הבובות, המסכות והתפאורות, עיבדתי סיפורים מוכרים – כמו 'כספיון', 'הבית של יעל', 'מעשה בחמישה בלונים' ו'מיץ פטל' – והצגתי אותם, וגם יצרתי הצגה מקורית שעסקה באיכות סביבה. המון דמויות יצאו מתוכי. אני מדבבת כך את המציאות, ועם בובה יותר קל לי לדבב אותה. הקשר המדהים שלי עם הילדים בא לידי ביטוי, והם מקשיבים בפה פעור. ההצגות אינטראקטיביות, אני משתפת אותם בהצגה".
הכתבה המלאה מחר, שישי, ב"כל הפרדס" ובמהדורה הדיגיטלית
