fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

כבר שנה. יוסי ואני

שנה ללכתו של יוסי פיטוסי. לפני 36 שנים היינו שני אנשים שאיבדו את יקיריהם. חיים שלמים קרו מאז, חיים שבנינו ביחד. וכמה הוא חסר. בלומה פיטוסי כותבת לאהובה יוסי
בלמה ויוסי צילום: פרטי
בלמה ויוסי צילום: פרטי

 

באחד מימי דצמבר 1979 הגעתי בבוקר לעבודתי כמזכירה במרכז הפדגוגי עכו (היום בית יד לבנים). כבר במדרגות הכניסה הגיעו לאוזניי שברי משפטים: תאונה. לוויה. נשארו שלושה ילדים. אמרו שיעל, אשתו של יוסי פיטוסי, נהרגה בתאונת דרכים כשהרכב שבו נסעה התנגש ברכבת נוסעת.

לא הכרתי את משפחת פיטוסי. עם יוסי לא היתה היכרות אישית, את יעל ראיתי פעם או פעמיים ואת הילדים לא הכרתי כלל. ולמרות זאת  הדמעות זלגו ללא שליטה, ולא הצלחתי להירגע במשך זמן רב. כמו הצפה של משהו לא מודע, בכי על כוחו של הגורל, שעתיד היה בהמשך לחבר אותנו יחד כמשפחה.

איבדתי את בעלי נפתלי שנה וחצי לפני כן, והלב התקשה להכיל את הכאב. היום אני שוב בוכה, בגלל לכתו של יוסי. הולכת ובוכה, מתפקדת ודומעת. הטלטלה גדולה עם לכתו הפתאומי של האיש, שנגדע תוך כדי עשיה רבה כל כך.

בלמה ויוסי צילום: פרטי
בלמה ויוסי צילום: פרטי

משפחה

חיינו ביחד 36 שנים. היינו שני אנשים שאיבדו את יקיריהם: אני, שאיבדתי את בעלי ואבי שלוש בנותיי, ויוסי, שאיבד את אשתו ואם שלושת ילדיו. שתי משפחות שהתאחדו. בתי הבכורה הייתה באותם ימים חיילת, ושתי הצעירות יותר היו תלמידות בתיכון ובחטיבת הביניים. יוסי היה גם הוא אב לשתי בנות מתבגרות, ולבן צעיר. ילדינו היו בגילאים דומים.

ההסתגלות למשפחה המורחבת ולהרגלים החדשים לא היתה קלה לאף אחד מאתנו. היו ימים יפים וגם ימים אחרים.

הבית המה אדם, כמעט בכל זמן נתון. יוסי היה איש של אנשים, וכשיצא מן הבית כמעט תמיד חזר עם אורח. הוא התחבר בקלות לבני גילאים, עדות ודתות ושונות.

הכישרון הטבעי שלו להתיידד ולחבר בין אנשים היה כלי לעיסוקים כה רבים: לפעילותו הענפה בתחומי החיים המשותפים בעירנו המעורבת, לפעילות בארגון רוטרי, שם כיהן במשך שנה כנשיא המועדון בעיר ואף קיבל את פרס הסובלנות, ולעוד עיסוקים התנדבותיים רבים מספור.

כבוגר החוג לשימור אתרים, הוא חרד לכל מבנה שיועד להריסה. הוא צילם ותיעד מבנים, שחלקם הגדול כבר אינם קיימים, והנציח את העיר המנדטורית שכל כך אהב בתערוכת ציוריו "הבית ברחוב קפלן".

סדר יומו היה עמוס ונגע בשפע של קבוצות, עדות וארגונים, שכן תמיד למד בשקיקה ולא סיים עד גיל 75, כשהלך לפתע לעולמו ולא הספיק להשלים תואר נוסף. "ממשיכם של הצלבנים והעות'מנים" הגדיר אותו חבר צעיר.

 

סיפור של חג. משפחת פיטוסי צילום פרטי
סיפור של חג. משפחת פיטוסי צילום פרטי

שמחה וצער

החגים בביתנו היו סיפור בפני עצמו. חגגנו עם משפחתנו הענפה ולפעמים גם עם מחותנים ואחים. אל שולחן החג תמיד הוזמן גם אורח בן דת אחרת: אורחים בהאים, מוסלמים, דרוזים או נוצרים, שהשתתפו יחד אתנו בקריאת ההגדה של פסח, גם אם עשו זאת מתוך עותק בשפה האנגלית או הרוסית. הם תמיד קיבלו הסבר יפה על הכתוב "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך".

החגים נערכו על פי כל הכללים ומנהגי החג, ויהוו מזכרת יפה לילדינו. חגים כאלה כבר לא יחזרו. מחלת הריאות שלו החמירה, אבל גם כשפגעה באיכות חייו – לא פגמה בסקרנות ובשמחת החיים. יוסי לא וויתר על מפגשי תרבות, בילויים ופעילויות ההתנדבות הקרובות לליבו.

האובדן שלו כואב לי כל כך. היינו קשורים האחד בשני באופן חברי ועמוק, והיה לנו צורך הדדי, למרות העיסוקים של כל אחד מאתנו. אני מוקפת במשפחה נהדרת, ילדים, נכדים, אחים וחברים. איני לבד, אבל הבדידות נוכחת. זכות גדולה היתה לחיות עם איש כיוסי במשך 36 שנים, וקשה להשלים עם חסרונו. עשייתו המרובה בעולם הזה וזכר חייו האופטימיים והגדושים, יוסיפו ללוות אותנו תמיד.

בלומה פיטוסי

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות