עוד בטרם פרצה אל הבמה, השם של סימי אקושטי ריחף באוויר כמפיקה ושדרנית ברדיו חיפה. דווקא באותה התקופה, בה שמה הלך וצבר תאוצה, היא עברה את התקופה החשוכה בחייה, אך בעזרת הרבה תעצומות נפש הרימה מבטה מעלה וחיפשה את נקודת האור שתעלה אותה בחזרה.
אקושטי, תושבת קרית חיים, נולדה בחיפה, בת שנייה בין ארבעה ילדים. "הייתי הילדה שהולכת עם העדר, זאת שנמצאת על יד", היא מפסאת, "היו את המנהיגות, מלכת הכיתה, ואני הייתי על יד. אני חושבת שאנשים תמיד עניינו אותי, אבל זה לא בא לידי ביטוי בגילאים האלה. רק אחר כך זה התפתח".
במהלך שירותה הצבאי בחיל המודיעין בפיקוד צפון הכירה את מי שיהיה לימים בעלה. אחרי תשעה חודשי היכרות, התחתנו. "הייתי בת 19, די בוסר, לא אישה בעלת ארגז כלים, הלכתי בתלם, לימודים, צבא, חתונה. זה הבית ממנו באתי, צריך להתחתן מהר. סבתא שלי הייתה אומרת, שפרח שקוטפים אותו בזמן, לא ינבול. אז התחתנתי. די מהר ילדתי את לירז, הגדולה שלי, היא בת 35. הייתי ילדה שמגדלת ילדה, זה לא היה קל, אבל כנראה שיש לנו אינסטינקטים".
המשפחה הצעירה התמקמה בקרית חיים, שם נולדו גם ארז, 30, ועדן, 22. "עבדתי בתלמה, שלימים הפכה ליוניליוור, בהתחלה כמנהלת חשבונות כושלת ביותר ואחר כך כאשת שיווק כושלת עוד יותר, כי מה לי ולזה. הלכתי לסופרמרקט והייתי אמורה למכור מרגרינה וקורנפלקס, אבל כשנכנסתי לשם, ישבתי עם המנהלים ושמעתי מי בוגד במי ואת סיפור החיים של כולם, ורק ב-10 הדקות האחרונות נזכרתי שצריך למכור משהו. כך הייתי תמיד בקו האדום ביעדים, עד שאחרי 15 שנה פיטרו אותי. במקביל, אחרי 17 שנות נישואים ושלושה ילדים צעירים החלטנו להתגרש. היוזמה הייתה שלי, אבל גם הוא לא היה בעניין, אני רואה את זה כסוג של החלטה משותפת".
לכי תחפשי את אלוהים
אקושטי מצאה את עצמה בסיטואציה לא קלה – ללא עבודה, שינוי סטטוס ושלושה ילדים קטנים. "הגירושים היו קשים לי, לא ידעתי איך מתמודדים עם הדבר הזה שנקרא גירושים, לא ידעתי מה קורה איתי, לאן אני הולכת ומה אני עושה מבחינה כלכלית, כי הוא לא שילם מזונות. לא ידעתי איך אני מעמידה את עצמי על הרגליים. הייתי בסיטואציה קשה, ועכשיו לכי תחפשי את אלוהים. אבל אומרים שכשהתלמיד מוכן, המורה מגיע, אז המורים הגיעו אליי".
זה לא קרה כל כך מהר. אחרי כמה רעידות אדמה בחייה, אמה נפטרה דווקא כשנזקקה לה יותר מתמיד. "הייתי הכי למטה שיש וגם העבודות שהגיעו היו מלמטה. ישבתי בתיאטרון חיפה ועניתי לטלפונים, עשיתי מינויים, בצהרים הייתי קופצת לרדיו חיפה והייתי מגישה את התוכנית 'אהבה יומיומית' וחוזרת לתיאטרון. בערב והייתי חוזרת לילדים. אני לא זוכרת אפילו איך הם גדלו, אבל אני זוכרת תקופות שהבן האמצעי שלי היה בצבא ועשיתי סופי שבוע עם 100 שקלים בארנק לקניות. הקטן שלי לא ידע מה קורה. הוא פתח את המגירה וראה במבה ותפוצ'יפס, אז הכל היה בסדר מבחינתו, אבל אני ידעתי מה קורה. זה הכי נמוך מבחינה כלכלית, נפשית ורגשית, מי אני ומה אני שווה. כשאתה למטה אין עוד לאן לרדת. הדרך היחידה שיש היא לעלות למעלה. אתה בשיא השפל שלך. רצתי מעבודה לעבודה וגידלתי שלושה ילדים ולפעמים הם גידלו את עצמם וניסיתי למצוא מי אני ואיך אני מתמודדת".
אלא שבכל חושך יש נקודות אור בדמות אנשים טובים באמצע הדרך, וגם אקושטי פגשה כמה אנשים כאלה בתקופה האפלה בחייה. "המשפחה המורחבת שלי היא נכס שאי אפשר לכמת אותו בכסף – האחים שלי, ההורים שלי, גם אם לא היו אמצעים כלכליים, זה היה מקור להישען עליו. אחד האנשים הטובים שפגשתי בדרך הוא דני נישליס. אני לא יודעת אם הוא זוכר את זה בכלל, אבל אני זוכרת", היא מספרת ודמעות מציפות את עיניה. "הבן הקטן שלי סיים את כיתה ו' ובלחץ של האחים שלו רשמתי אותו לבית הספר רעות, שהוא חצי פרטי. דני רצה לצ'פר אותי באיזה אופן והגיע לאוזניו שאני בקשיים כלכליים. הוא אמר לי: 'סימי, אנחנו נפגשים מחר למטה, תחכי לי בשער'. למחרת הוא אסף אותי ונסע למכלול בטכניון. הוא עמד בצד שלא ארגיש בנוח, נתן לי עגלה ואמר לי תמלאי מה שהילד צריך. כל מה ששמתי בעגלה הוא הכפיל, שמתי סט עטים, הוא שם עוד שניים. יצאתי עם דברים לילד שהספיקו לי עוד שנתיים וחצי קדימה. לא שוכחים דברים כאלה".
מתנה לגירושים
היום, היא כבר במקום אחר, אבל היא לא שוכחת, התקופה ההיא עיצבה את מי שהיא היום והיא לא נותנת לעצמה לשכוח. "היום אני על גג העולם, עפה על החיים שלי ועפה על עצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח דברים כאלה. אני לא רוצה לשכוח, זה עשה אותי. הקשיים, המקומות הנמוכים, היכולת שלי להתחבר לכאב של אנשים, היכולת שלי לדבר בגובה העיניים בלי לשפוט, בלי להתנשא, לא אכפת לי מי יושב מולי, היכולת שלי ללמוד מכל אדם וכל אדם".
היא החלה את דרכה ברדיו חיפה כמפיקה, אבל עשתה הכל, ולימים הרדיו הפך להיות העיסוק העיקרי שלה. היא עבדה במשרה מלאה, הפיקה תוכניות בוקר, שידרה בלילה ובשבתות, ערכה את תוכניות האקטואליה ואפילו שימשה טכנאית.
"מאוד רציתי לעבוד ברדיו חיפה, אבל היה קשה להיכנס פנימה. ביום שקיבלתי גט, קיבלתי טלפון מנמרוד שיין שהודיע לי שאני מקבלת תוכנית לילה. זו הייתה המתנה של הגירושים שלי. לא היה קל, אבל שם שמעתי אנשים ושם שמעו אותי, עשיתי חיבורים בין אנשים".
רק היום אקושטי מבינה שלא הגיעה לרדיו במקרה, כי שם פגשה את אחד האנשים המשמעותיים בחייה הנוכחיים. "לאחת התוכניות בצהריים שהייתי שותפה לה, 'אמא עצבנית' של ענבר דותן, הגיע מנכ"ל יוזמות תמיר פלג. היום אני מנחה בכירה במכללת יוזמות ומכשירה סטודנטים להיות קואצ'רים. בזמן הפרסומות קורים הדברים הכי מעניינים, והתחלנו לדבר. תמיר אמר לי 'בואי תלמדי אימון'. אני מזכירה לך שהייתי אחרי גירושים, בלי מזונות, בלי כסף, ולימודים היו מותרות. הוא אמר לי: 'בואי, יהיה בסדר, תתחילי ללמוד, תשלמי מתי שתוכלי וכמה שתוכלי, אל תתחייבי, לא תראי שזה מדבר אלייך, לכי'. הוא פתח לי את הדלת, אז נכנסתי. זה היה לפני עשור או יותר, ומאותו היום שהלכתי לשם, לא יצאתי. אני יודעת שציניקנים מסתכלים על עולם האימון כעל מנטרות וסיסמאות ריקות מתוכן, ואני אומרת: 'בולשיט'. כל אחד צריך אימון, כי זה ללמוד לנהל רגשות וללמוד לראות את החיים מזוויות ראייה שונות, ללמוד לפרש דברים בצורה אחרת ממה שהיית רגיל, ללמוד לראות את מה שיש, לפני שאתה רואה את מה שאין. אני הכרתי אותי, מי זו סימי בכלל, מה יש בה. מה היא רוצה לשפר בה, לאן היא רוצה לקחת את עצמה. מהמקום הזה התחלתי לצמוח".
עבודה עם אסירים
אקושטי התחברה ללימודים ומצאה את עצמה לוקחת עוד ועוד קורסים. בהמשך החלה להיות מעורבת בפרויקטים של אימון לקהילות שונות. "אחד הפרויקטים המדהימים שעשיתי עם תמיר היה עבודה בכלא צלמון. בקורס הכשרה אנחנו לומדים מה החלום שלך, ולי היה חלום לעבוד עם אסירים. למה, כמה, איך, מאיפה זה בא – אני לא יודעת, אבל זה מה שרציתי. תמיר אמר שאם זה החלום שלי, אז נלך עליו. הוא שלח אותי לברר איפה יש בתי כלא וקציני חינוך, מצאנו את כלא צלמון והרמנו פרויקט. במשך חצי שנה נסענו, תמיר ואני, לעשות סדנאות לאסירים. ישבתי מול 20 אסירים עם עיניים מפחידות, דבר שהוא לא כזה להיט. לא ידענו פרטים על האסירים, כי רצינו להיות דף נקי. בדיעבד, קצינת החינוך אמרה לנו שהאסירים לא חייבים לבוא לסדנאות, ואחד הפרמטרים שלהם, כאנשי מקצוע, לדעת אם הסדנה מצליחה הוא שלא הייתה ירידה במספר האסירים שהגיעו לסדנה, והם באו שוב ושוב, עד הסוף".
בשלב זה אקושטי החלה למצב את חייה. במקביל, לימדה בתיכון רוגוזין בקרית אתא במגמת רדיו, אחר הצהרים לימדה במכללת יוזמות, ואז הגיעה ההצגה "מבשלים זוגיות" ביחד עם יוסי פרץ ארי וגלית צור.
"'מבשלים זוגיות' הוא אחד הפרויקטים שאני יכולה להסתכל על עצמי מהצד ולהגיד: 'גברת אקשוטי, את מבינה מה נהיה ממך? את מבינה שאנשים קונים כרטיסים כדי לשמוע אותך, לראות אותך ולהקשיב למה שאת אומרת?'. לפעמים זה מבהיל, זה אמאל'ה, כי אני זוכרת מה היה ואני יודעת מאיפה באתי. הזיכרון משאיר אותי בתנועה עם הרגליים על הקרקע, אני כמו כולם. לכל אחד יש יהלום שאיתו הוא מגיע לעולם. אצל חלק, היהלום לא מלוטש, עם אבק ובוץ, עם מסכות, מגננות וקליפות. אצלי היהלום מלוטש, כי כל פעם אני מקלפת עוד קצת. ילד הוא יהלום מלוטש, כשהוא בוכה עם הנזלת והרקיעות על הקרקע, זה הארד קור, ואחרי שהוא מסיים לבכות, כאילו לא היה כלום. מבוגר עושה טובה שהוא מוציא דמעה, כי זה לא יפה לבכות, מאלפים אותנו לשים מגננות על היהלום. ילד צוחק זה מכל הלב, לא אכפת לו מי רואה ושומע אותו, ואנחנו צוחקים בנימוס, מאלפים אותנו. אם אתה בנתיב הזה של ההתפתחות, אז אתה לומד ורוצה להסיר את כל הבוץ מהיהלום שבך, ואם אתה לא, אז אתה לא, תישאר או במקום קורבני, או במקום לא ממומש, או במקום של למה אצל אחרים כן ואצלי לא. חי את החיים לפי מה שמצפים ומכתיבים לך, כבוי. אני רוצה יותר מהחיים האלה וככל שאני יוצרת יותר הצלחות, התיאבון שלי גדל".
גם זוגיות היא מצאה על הדרך, ואפילו שקיבלה הודעה מוקדמת, לא האמינה עד שזה ממש קרה. "ישבתי בתוכנית הרדיו של ריקי קיטרו, ובפרסומות, כרגיל, אמרתי לה שתפתח את הקלפים ותגיד לי מתי יגיע הבנאדם שייכנס לי לחיים. היא אמרה לי: 'ביום שלישי 'מתנה' ייכנס לך לחיים'. למתנה הזו קוראים דורון. הכרנו לפני כ-10 שנים. כרגע אנחנו בפרשת דרכים ואני יודעת דבר אחד – או שזו תהיה זוגיות הארד קור או פרידה שלא תחזור יותר. אני כבר לא חיה ליד החיים. נולדתי פעמיים – בפעם הראשונה בלידה הביולוגית לאמא ואבא שלי, ובפעם השנייה בגיל 38 כשהתגרשתי, כשפוטרתי ופחות או יותר כשאמי נפטרה".
